נפתח בהבהרה: בדברים הבאים שאכתוב אין כדי להביע עמדה כלשהי בנושא אקטואלי על סדר היום. הם כן נסמכים על אירועי השעה כדי להבהיר נקודה שהולכת ומתגבשת אצלי כחלק מהמחקר ההיסטורי שאני עוסק בו... "דרך המלך" לחקירת אירועים דוגמת פרשיית הצוללות היא רק הקמת ועדת חקירה ממלכתית.

"שעת נעילה" מבית תאגיד השידור הישראלי 'כאן' פרצה בסערה לשיח הציבורי, ומיד כשנתקלתי בה התחלתי לחשוב: לצפות או לא לצפות? כמאמר המשורר, זוהי השאלה. ובכן, לגבי התשובה ברורה: אני לא מתכוון לצפות בסדרה "שעת נעילה". קשה לי, ואני מרשה לעצמי להניח שלא רק לי. ויחד עם זאת – אמליץ לכל מי שהוא לא בן הדור שהשתתף במערכה נוראה זו לראות.

מדי שנה, בימים שבין חג יום הכיפורים (לפי התאריך העברי) לבין ה-6 באוקטובר (ככל ששני המועדים אינם חלים באותו יום), כמעין ריטואל קבוע, אנו עוסקים במלחמה הנוראה ההיא ובימים הקשים של הלחימה. העיסוק נע בין המחדל המדיני והמודיעיני, סיפורי הקרבות והלוחמים לבין העיסוק בנופלים במערכה, באמצעות העלאת תמונותיהם ודברים שנכתבו אודותיהם באמצעי התקשורת השונים וברשתות החברתיות. בנושא הראשון אני עוסק במסגרת המחקר שלי, אבל כל שנה ב-6 באוקטובר את מקומו של השכל תופס הרגש, וליבי עם הנופלים וזכרם. בהקשר זה יש לי חוויה אישית שמעטים חוו כמותה.

כתב 'ידיעות אחרונות' איתן הבר ז"ל, שנפטר בימים אלה, הריח שמשהו אינו כשורה. כך הוא סיפר לי עוד בשנת 1974, בראיון שערכתי איתו בהיותי תלמיד שנה א' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. עשיתי זאת במסגרת כתיבת עבודה סמינריונית על "ההגבלות על חופש העיתונות בתקופת החירום של מלחמת יום הכיפורים". את גזיר העיתון הוא מסר לי במהלך הראיון...

קו מחבר עובר בין אותו יום כיפורים של 1973 ליום הכיפורים של שנת 2020. כאשר יתפוגגו ענני הקורונה ונצא מהמשבר, יהיה צורך לחקור מה בדיוק התרחש כאן בימים הנוראים הללו. יהיה צורך לחקור בדיוק כפי שהיה צורך להקים את ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים, את ועדת כהן אחרי הטבח במחנות הפליטים בביירות ואת ועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה.