רצח ארלוזורוב: האם בית המשפט יכול לקבוע אמת היסטורית?

"רצח ארלוזורוב", ספרו המפורסם של שבתי טבת, היה הטריגר שעורר מחדש את אחד הפולמוסים הנוקבים ביותר בציבוריות הישראלית מאז קום המדינה: מי רצח את חיים ארלוזורוב על חוף הים של תל אביב ב-16 ביוני 1933? ההאשמה ברצח הוטלה על סטבסקי ורוזנבלט, חברי התנועה הרביזיוניסטית, ובנוסף הואשם אבא אחימאיר, ממקימי "ברית הבריונים", בהסתה שהביאה לרצח.

בעקבות פרסום הספר, ב-14 במרץ 1982, 49 שנים לאחר הרצח וכמעט בדיוק לפני 38 שנים מהיום, החליטה הממשלה דאז על פי הצעתו של מנחם בגין להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר רצח חיים ארלוזורוב. בגין התיר לפרסם באופן חריג את הפרוטוקול המלא של ישיבת הממשלה ובו התחייבותו לעשות צדק עם המעורבים בפרשה.

בין "אמת משפטית" ל"אמת היסטורית"

כחברי הוועדה מונו שופט בית המשפט העליון בדימוס דוד בכור, ההיסטוריון פרופסור (אז ד"ר) יואב גלבר ופרופ' אליעזר ברקוביץ. כנגד הקמת הוועדה הוגשה עתירה לבג"צ, אשר נדחתה בחודש אפריל 1982. נימוקי הדחייה פורסמו באוגוסט 1982. כיון שההחלטה להקים ועדת חקירה עוררה סערה ציבורית החליט השופט בכור להשהות את תחילת העבודה עד יעבור זעם.

אלא שלזמן חוקים משלו. בחודש יוני 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה. ד"ר גלבר גויס לשירות לשנות מילואים, ובהמשך, לאחר אירועי מחנות הפליטים בבירות והדרישה להקים ועדת חקירה לחקר אירועים אלו, הודיע ד"ר גלבר על התפטרותו. במקומו מונה נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס השופט מקס קנת. הוועדה החלה בעבודתה רק בתחילת שנת 1983 והגישה את הדו"ח שלה ביוני 1985.

ההחלטה להקים את הוועדה ועבודתה עוררו דיון נוקב בשאלה מה בין "אמת משפטית" ל"אמת היסטורית".

בג"צ נדרש לדון בשתי שאלות עקרוניות: האחת, האם ניתן להקים ועדת חקירה לחקר אירועים היסטוריים, שעה שהחוק המסמיך קובע שוועדה מוקמת במקום שקיים נושא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה. ביחס לכך בג"צ קבע שאין מניעה להקים ועדה לחקר אירועים היסטוריים.

השאלה השנייה, בה נתמקד, הייתה – האם יש מקום לחקור נושא שלגביו התנהל הליך משפטי שהסתיים בזיכויים של החשודים, הן בערכה הראשונה והן בבית המשפט העליון. קרי, האם יתכן מצב שבו ועדת חקירה, שאינה מחויבת בכללי הדין וסדרי הדיון של בתי המשפט, תגיע לתוצאה אחרת מזו שהגיעו אליה בתי המשפט.

הלכה למעשה, השאלה המתעוררת במלוא חריפותה היא האם ה"אמת ההיסטורית" יכולה להיות שונה מה"אמת המשפטית".

על שאלה זו השיב השופט אלון בפסק דינו בבג"צ:

"…אשר על כן מסקנה שהיא אליה תגיע ועדת החקירה, אינה מתיימרת, ולא יכולה להתיימר, לשנות מן האמת המשפטית שנקבעה בפסיקתו של בית המשפט, אך ועדת החקירה רשאית להגיע – ומתיימרת היא לשאוף להגיע – בדרכי חקירה וראיות הנראות בעיניה, לחקר האמת העובדתית, שלא תמיד מוכרחה לעלות בקנה אחד עם האמת המשפטית".

דברים דומים אמר השופט בכור בחוות דעתו במסגרת הדו"ח הסופי של הוועדה. השופט בכור מרחיב ומתייחס לעובדה שמאז האירוע חלף פרק זמן שבמהלכו יכלו גם ההיסטוריונים לבחון את הפרשה, ולנסות להגיע לאמת עובדתית שלא תהיה קשורה בדיני הראיות ומגבלות אחרות שבתי המשפט כבולים להם.

אכן ועדת בכור ישבה על המדוכה, שמעה עדויות ובחנה ראיות כפי שעושה בית משפט, אולם שמעה גם את ההיסטוריונים. בסופו של יום מסקנותיה היו דומות לאלו של בית המשפט. נלוו להן אמירות ברורות וחדות לגבי העדר אשמתם של סטבסקי ורוזנבלט, אך מבלי יכולת לקבוע מי באמת ביצע את הרצח.

חקירה לשעתה

במקרה זה נמצא שהאמת ההיסטורית הייתה זהה לאמת המשפטית.

יש לומר שכאשר הוגש הדו"ח הוא לא זכה להתעניינות הציבורית המצופה. בין לבין פורסם דו"ח ועדת כהן, אריאל שרון הורחק מתפקיד שר הביטחון ומנחם בגין הסתגר בביתו תוצאות הדיכאון שלקה בו. בישראל שלטה ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר ונראה היה כי לא היה למי מהצדדים עניין ללבות מחלוקת ציבורית לעת ההיא.

אין לי אלא לסיים בדבריה של מורתי פרופ' נילי כהן, שבצד עבודתה המשפטית הברוכה היא שולחת יד ועט לעולם הספרות וההיסטוריה הכותבת:

"היסטוריה ומשפט שניהם עוסקים בשחזור העבר. את העבר יש לשחזר על סמך ראיות מהימנות, כך בהיסטוריה וכך במשפט. בשני המקרים לא תמיד קל להגיע למסקנה חד-משמעית בשאלה מה קרה באמת. בשני המקרים מסתפקים בראיות מסתברות".

—–

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן