ערפילי בוקר קידמו את פנינו כשהגענו לשערי היציאה מלבנון, והמתנו ליציאת כוחות צה"ל. 18 שנים של אחיזה בחבל הארץ הזה הסתיימו. אני הייתי שם ב-24 במאי 2000, מפקד יחידה בדרגת אלוף משנה, עם חיילי, כדי לכוון את התנועה בכיוון דרום. גם בשבילי הסתיימה תקופה.

קראתי לאחרונה שעוד רופא מתמחה היה מעורב בתאונת דרכים אחרי משמרת. הואיל ולפני כמה שבועות זה קרה גם לבת שלי, אחרי משמרת של 26 שעות, החלטתי שאינני יכול לעבור לסדר היום. מחאת הרופאים והמתמתחים היא מחאה מוצדקת מאין כמותה. מדובר בעניין של חיים ומוות בכל כך הרבה אספקטים, שכלל לא ברור מדוע היינו צריכים לחכות עד שתפרוץ מגיפה עולמית כדי לתת את הדעת למתכונת הבלתי נסבלת של שגרת העבודה הרפואית בבתי החולים בישראל.

"אנו צועדים בשתיקה. אין בכי, אין התייפחות. במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד". כך כתב ביומנו סווק אוקונובסקי ב-9 באותו חודש שחור, יום אחרי פיצוץ הבונקר ברחוב מילא 18, המפקדה הראשית של ארגון אי"ל. "אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט". חמש שנים מאוחר יותר, כמעט בדיוק באותו תאריך, כבר עמד דוד בן גוריון על בימת בית דיזינגוף ונשא נאום חגיגי, אופטימי ומשמח מאין כמותו. משואה לתקומה.

החודש לפני 50 שנים נשלח לראש הממשלה גולדה מאיר מכתב השמיניסטים. זה היה אירוע מכונן בתולדות המחאה החברתית בישראל, שעד אז, ככל שהייתה כזו, התמקדה בנושאים כלכליים וחברתיים. בפעם הראשונה אותגר בגלוי על ידי בני נוער האתוס הישראלי הבלתי מעורער - הגיוס לצה"ל.