על גבורה יהודית, ממרתפי הגטו ועד עצמאות ישראלית

"אנו צועדים בשתיקה. אין בכי, אין התייפחות. במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד". כך כתב ביומנו סווק אוקונובסקי ב-9 באותו חודש שחור, יום אחרי פיצוץ הבונקר ברחוב מילא 18, המפקדה הראשית של ארגון אי"ל. "אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט". חמש שנים מאוחר יותר, כמעט בדיוק באותו תאריך, כבר עמד דוד בן גוריון על בימת בית דיזינגוף ונשא נאום חגיגי, אופטימי ומשמח מאין כמותו. משואה לתקומה.  

חודש מאי "העמוס"

יומנו של אוקונובסקי נמצא בין הריסות הגטו לאחר המלחמה, על ידי פועל פולני (עוד על הסיפור המדהים של היומן הזה כדאי לקרוא בכתבה שפורסמה ב'הארץ'). הוא ביקש ללמד את דור העתיד על המאורעות הקשים שהתרחשו סביבו באותם ימים ארורים.

"עד לפני שנה היה הגטו ענק, מאוכלס, סואן, גועש, לוחם ברעב ובדלות כדי לשרוד בכל העצמה והחיוניות הכלואים בין חומות גזעו ומנסה להתקיים, והיום הוא מושיט השמימה את גדמי חומותיו השרופים במחאה אילמת. והשמים, המקום שבו הושיבו אנשים צבועים את אלוהי השקר שלהם, שוקטים…"

כך תיאר אוקונובסקי את "היום שאחרי", אותו יום שנתפס באתוס היהודי והישראלי כיום של גבורה עילאית: היום בו נפלו אחרוני הלוחמים בבונקר במילא 18 שבגטו ורשה. בסיומו של המרד, אפילו מתנגדיו הגרמנים גרסו שעצם התרחשותו פגעה במאמץ המלחמתי הגרמני.

עברו שנתיים ויום אחד, ב-9 במאי 1945 נכנס הצבא הרוסי לברלין ואירופה גברה על גרמניה הנאצית. יום זה הונצח גם בחקיקה הישראלית כיום מיוחד – יום הניצחון על גרמניה הנאצית. היהודים לא היו רק קורבנות. הם היו גם חלק מהניצחון. הדגיש זאת בנאומו בכנסת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט –

"ביום זה יום הניצחון על הנאציזם – אנחנו מצדיעים למי ששחררו את העולם מן הסיוט שבו הוא חי במשך שש שנים ארוכות, מיליוני החיילים מצבאות בעלות הברית שניצחו במערכה הגורלית לעתידה של האנושות, המערכה הכבדה רבת הקורבנות על כבודו של האדם וחירותו. לצד הכוחות שנלחמו בחירוף נפש נגד חיית האדם הנאצית היו גם כמיליון וחצי מן הגיבורים האלה – בני העם היהודי – חיילים בצבאות בעלות הברית, לוחמים ביחידות הפרטיזנים בארצות מזרח אירופה ובשורות המחתרות האנטי-פשיסטיות במערב אירופה ובצפון אפריקה."

סיבה ותוצאה?

בין ה-8 במאי ל-14 במאי, בין גטו ורשה להכרזת העצמאות. ההיסטוריה תיזמנה לנו שלל אירועים בחודש מאי "העמוס":

8 במאי 1943 – הושמד הבונקר במילא 18 בורשה, על לוחמיו ובהם מרדכי אנילביץ.

16 במאי 1943 – גטו ורשה חוסל כליל.

7 במאי 1945 – גנרל יודל חותם על כתב כניעת גרמניה מול אייזנהאור.

9 במאי 1945 – יום הניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית.

14-12 במאי 1948 – שלושה ימים במאי מההחלטה ועד להכרזת העצמאות.

האם זה מקרי? האם יש קשר בין האירועים? האם אחד מוליך, בהכרח, לשני?

ב-14 במאי 1948, אחרי שלושה ימים סוערים בהם נוצקו היסודות למדינה החדשה  – הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה. בהזכירו את אירועי מאי, בחר גם הוא להדגיש את גבורת הכוח היהודי הלוחם במלחמת העולם השניה:

"במלחמת העולם השנייה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות".

האם זה מקרי שהאירועים הללו חלו בחודש מאי גם אם בפער של שנים?

האם בהכרח יש קשר בין גבורת לוחמי גטו ורשה, חורבן הגטו, לשארית הפליטה שנצלה ולהקמת מדינת ישראל?

התשובות לשאלות הללו מחייבות דיון נפרד.  

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן