לארץ הארזים, ובחזרה: 20 שנה לנסיגה מלבנון
סוגרים את השער. תמה תקופה; צילום: דו"צ CC BY-SA 3.0
ערפילי בוקר קידמו את פנינו כשהגענו לשערי היציאה מלבנון, והמתנו ליציאת כוחות צה"ל. 18 שנים של אחיזה בחבל הארץ הזה הסתיימו. אני הייתי שם ב-24 במאי 2000, מפקד יחידה בדרגת אלוף משנה, עם חיילי, כדי לכוון את התנועה בכיוון דרום. גם בשבילי הסתיימה תקופה.
הסאגה של לבנון התחילה – עבורי, כמו עבור רבים אחרים – ביוני 1982. אמנם גם קודם היינו שם והיה מבצע ליטאני והיו פעולות אחרות, אבל בשנה זו "נכנסנו" כדי להישאר. ב-3 ביוני 1982 נעשה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון. עוד בטרם נדמו הדי היריות בלונדון כבר הייתי בדרך למפקדת פיקוד הצפון. תוך פרק זמן קצר הייתה היחידה שלי, ואני רב סרן צעיר, מגוייסת בהרכב מלא. תפקידה של היחידה, "מרכז תנועות פיקודי", הוא לעסוק בתכנון תנועות והיסעים ולשלוט על ביצועם. לכך נערכנו גם במקרה זה.
בערב ראש השנה התשמ"ג, אחרי 105 ימים בשירות מילואים רצוף, עשיתי את דרכי הביתה, הישר מהחפ"ק ב"עלי" לתל אביב. באותן שעות כבר התחולל הטבח במחנות הפליטים בביירות. כמובן, זה לא נגמר שם. השהות בלבנון, שהחלה בשנת 1982, הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי ומחיי חיילי, מתוקף התפקיד המיוחד שביצענו.
שהייה חסרת תכלית
בכל יום חמישי, לקראת סוף היום, היה מגיע הפקס ממפקדת פיקוד הצפון ובו הלו"ז שלי לשבוע הבא. יום שני היה יום הדיונים במטה הכללי, שהשתתפתי בו כאחד מנציגי הפיקוד. מספר פעמים בשנה, לפחות אחת לחודש, היינו משתתפים במופעי התכנון ובקבוצות הפקודות, ולפחות פעמיים או שלוש בשנה היינו משתתפים ב"משחקי המלחמה".
למדנו להכיר כל תא שטח וכל ציר תנועה (זה החלק שלנו). כל הקשב שלנו היה מופנה ללבנון. ידענו מה קורה שם, ובעיקר את התסכול של הלוחמים ואת הפחד שאחז בהם כשהיו צריכים לצאת החוצה. היו כאלה שוויתרו על יציאה הביתה רק כדי לא לעשות את הדרך זרועת מטעני הצד שהחיזבאללה היה מניח חדשות לבקרים. התחושות היו קשות. במהלך 18 השנים ליוויית את לבנון, ולבנון ליוותה אותי. הייתי בכל החזיתות – במזרחית, בבופור אחרי שנכבש, ואפילו גיחה קצרה לביירות. עברתי לא מעט חוויות מטלטלות, שאולי יבוא יום ואשתף אותן.
היה דמיון רב בין השהות בלבנון לאחיזה בקו המעוזים בתעלה לפני מלחמת יום הכיפורים. בשני המקרים ישבו החיילים במעוזים, מותקפים מכל עבר, חוששים מכל אירוע חבלני (ואלו לא היו חריגים…) ובעיקר מתוסכלים לנוכח חוסר התכלית בפעילות שלהם. כשנבחר אהוד ברק להיות ראש ממשלה התחלנו לראות את אופק היציאה. כבר מזמן היה ברור שבשהות בלבנון אין כל תועלת. שנזקיה עולים על תועלתה. כך, במחצית שנת אלפיים התבקשנו להיערך ליציאה. התכנון היה להיערך לחודשים יוני או יולי 2000.
אז, ב-23 במאי 2000 ביקשו מאתנו להגיע. בדחיפות. לא היו צווי קריאה ולא הייתה התרעה מראש. היחידה התייצבה תוך שעות. איש לא נעדר. אחד מהחבורה התקשר מקפריסין ושאל אם להגיע. הסברתי לו שלא יספיק. נערכנו עם הרכבים באזור שערי היציאה מלבנון. ליווינו את הכוחות בקילומטרים האחרונים בלבנון ובקילומטרים הראשונים בארץ עד לנקודות הריכוז. העניין כולו הסתיים תוך כמה שעות, ללא נפגעים.
ביקורת רבה נמתחה על הדרך בה בוצעה הנסיגה. היום, במרחק של 20 שנים, כאשר אני חוקר את תהליכי קבלת ההחלטות של מנהיגי ישראל, אני מסווג את החלטתו של ברק להסיג את צה"ל מלבנון ולהקדים את הנסיגה כדי למנוע עוד קרבנות כאחת ההחלטות האמיצות שקיבל מנהיג ישראלי בתחום הביטחון.אני יכול להוסיף בנימה אישית: שמחתי שהייתי שם בעת היציאה מלבנון, ושמחתי שהסאגה של לבנון הסתיימה.
——
מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.
אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן
