מדינת ישראל מצנזרת את עצמה לדעת

תופעת מצבם הירוד יחסית של הארכיונים במדינת ישראל לעומת מקביליהם במדינות מערביות אחרות היא תופעה מוכרת ועצובה. ההיסטוריה של מדינת ישראל נותרת קבורה במרתפי ארכיון בתוך ארגזים לא ממוינים, בזמן שבמדינות אחרות תהליך הדיגיטציה כבר בהליכים מתקדמים. עתה בא מבקר המדינה ומאשרר: ישראל מצנזרת את עצמה לדעת. מצב זה משפיע לא רק על חוקרי האקדמיה – עמדתי האישית היא שחקר העבר נועד לא רק לצרכים אקדמיים נטו, אלא עלינו גם ללמוד ממנו לקח למען העתיד.

עד שהאמת תצא לאור

בפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אולפני הסרטה הרצליה נ' לוי גרי, הצנזור הראשי, אמר השופט לנדוי:

שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב; ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה האמיתית, שאינה "מודרכת" מלמעלה".

בין היתר ציטט בית המשפט העליון במקרים רבים את פסק דינו של השופט האמריקאי הולמס:

"כאשר בני אדם יבינו כי הזמן הביא להשמטת הקרקע מתחת לאמונות לוחמות רבות, אזי גם יאמינו.. כי המטרה הטובה, אליה הם שואפים סופית, תושג בדרך יעילה יותר ע"י הסחר החופשי בדעות – כי המבחן הטוב ביותר לאמת הוא כוחה של המחשה להתקבל בהתחרות שבשוק, וכי האמת מהווה את היסוד היחיד להגשמת שאיפותיהם בדרך בטוחה".

ומדוע נזכרתי בדברים אלו דווקא עכשיו? כיוון שהשבוע פורסם דו"ח מבקר המדינה.

אחד הפרקים שלו עוסק ב"מידע מסווג – אבטחתו בארכיונים ומניעת פרסומו". בסיכום קצר של הדו"ח קובע המבקר כי המדינה אינה מקיימת את החוק העוסק בפרסום חומר המופקד בארכיונים, וכי בפועל קיימים בארכיון המדינה כ-300,000 תיקים שתמה תקופת ההגבלה שלהם לפי החוק. זה אומר שניתן לחושפם, אך הם לא נחשפו. בארכיון צה"ל מצויים כ-981,000 תיקים כאלו.

חוק הארכיונים קובע בהקשר זה:

"כל אדם רשאי לעיין בחומר הארכיוני המופקד בגנזך, אך אפשר להגביל זכות זו בתקנות. ויכול שההגבלה תהיה לפי סוגו של חומר ארכיוני ולפי תקופה קצובה מזמן היווצרו".

חשיפתו של חלק נכבד מהחומר נעוצה בנימוקי ביטחון שמטילה מערכת הביטחון (ולענין זה גם השב"כ והמוסד). נתן אלתרמן כתב, אם כי בהקשר אחר: "דבר הממשל תקיף בלי חת; צרכי ביטחון הם, – ותם הויכוח…".

למען העבר, למען העתיד

אני נדרש לדברים היום מההיבט האישי כחוקר המנסה לחקור את תהליכי קבלת ההחלטות במלחמות ישראל (מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה) ונתקל במצב שבו חומרים רבים, כולל פרוטוקולים, ותעודות מקוריות עדיין חסויות למרות שמאז מלחמת יום הכיפורים חלפו 47 שנים.בכך יש פגיעה לא רק בזכות לחופש הביטוי ולחופש המידע, אלא גם פגיעה קשה בחופש האקדמי שהמחקר מהווה את אחד מיסודותיו.

הדבר החמור יותר הוא הנזק שנגרם לביטחון ישראל. זאת, משום שמסתבר מהמחקר שלי, כבר בשלבים שאליהם הגעתי, שאיננו מפיקים לקחים מכשלונות. אנחנו לא מסיקים מסקנות ואיננו מיישמים המלצות של ועדות חקירה ושל מומחים. החיסיון ומניעת הגישה למידע הם אחד הגורמים לתופעה הזו.

לצורך הדוגמה נזכיר מסמך אחד שהמבקר מזכיר אותו, אשר נחשף כתוצאה מפעילות "המרכז למלחמת יום הכיפורים": מדובר על לקט מודיעין מיום 5.10.1973, שעות ספורות לפני שפרצה המלחמה, בו נכללו כל סימני האזהרה שהצביעו על כך שמלחמה בפתח ועדיין נכתב בסיכום ש"אין סבירות למלחמה".

מדוע המסמך הזה היה חסוי משך 46 שנים?

לאל הפתרונים. כל שנותר לנו לומר, אם נצטט את ברברה טוכמן, "מצעד האיוולת נמשך…".

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן