ההתשה: "מלחמת החפירות" שישראל העדיפה לשכוח

השבוע, לפני 50 שנים, הסתיימה מלחמת ההתשה – המלחמה הראשונה שלי.

מלחמת ההתשה הייתה מלחמה קשה. אולי הקשה במלחמות ישראל. היא נמשכה כמעט 3 שנים וזכתה לכינוי "מלחמת אלף הימים". במערכה זו נפלו 986 חיילים. 32 שנים לאחר סיומה הכיר צה"ל במערכה כמלחמה והעניק את אות המערכה למי שהשתתף בה בין ה-11 ביוני 1967 ל-8 באוגוסט 1970. המלחמה הותירה צלקות עמוקות אצל מי ששרת בסיני ובעיקר אצל אלה שהיו במעוזים.

תל אביב מוארת והתעלה בוערת

הגעתי לסיני ביוני 1970 כנהג הובלה (כן…אני…"היורם" מצפון תל אביב…). הספקתי לעשות את המסלול מרפידים לראס סודר ומשם לאבו רודס וחזרה לרפידים עם מיכלית עמוסה, ואחר כך כרכב  הליווי של המובילים הכבדים. את החוויה המפוקפקת למדי של לעצור בצד, לקפוץ לצד הדרך ולתפוס מחסה כשיורד מסביבך מטר של פגזים לא אשכח לעולם. לאחר מכן היית ממשיך בנהיגה לאורך מאות קילומטרים של כבישים, כשלנגד עיניך רק "הצהוב" של המדבר משני עברי הכביש ואתה צריך לשמור על עירנות מירבית כדי לא להרדם על ההגה.

זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל נדרש ל"מלחמת חפירות", מלחמה שהוא לא היה מורגל בה; מלחמה שלא היה בה מרכיב של תנועה ולא היה מדובר על העברת הלחימה לשטח האויב. חיילי צה"ל שהו במעוזים על גדות התעלה, מעוזים שספגו אלפי פגזים. בכמה מההפגזות נהרגו חיילים רבים. כך למשל, ב-26 באוקטובר 1969 נהרגו 15 חיילים. תמונות ההרוגים כיסו את העמודים הראשונים של העיתונים. כשני שלישים מהנופלים היו חיילים בסדיר. 20 שנה אחרי זה כתב ושר שלמה ארצי על "פלוגה שלמה שחטפה אש נ"ס ב'טמפו'".

אולם התופעה הקשה ביותר הייתה הניתוק של חזית התעלה מהעורף. התיאור החי והמצמרר ביותר מופיע בספרה של חנה יבלונקה "ילדים בסדר גמור" (גילוי נאות: המנחה שלי בדוקטורט). המרחק הרב והסכנה שבעצם התנועה גרמה לכך שהיציאות לחופשה היו נדירות, ופרקי הזמן ביניהם היו ארוכים. אלו שיצאו לחופשות ראו שבעורף החיים מתנהלים כרגיל. הייתה פריחה כלכלית ובעורף חגגו במסיבות ובבילויים. כפי שכתב חיים גורי "תל אביב מוארת והתעלה בוערת".

לנו הנהגים היה יתרון מסוים: אנחנו היינו בתנועה. אמנם חשופים, אבל ניידים. והעיקר – היינו "עולים לארץ" בתדירות יותר גבוהה במסגרת משימות שקבלנו. השקם באל-עריש היה נמל התעופה ו"הדיוטי פרי" שלנו. כאן היית "מריח" לראשונה את ריחה של הארץ השקטה. בזכות השירות הזה בסיני קבלנו הנהגים בפעם הראשונה בצה"ל "רקע אדום" מתחת לסמל שעל הכומתה כדי לציין שגם אנחנו היינו "קרביים".

המלחמה הארוכה

היום, כאשר אני בוחן את הדברים במבט היסטורי, אני מתחזק בדעתי, ואינני היחיד המחזיק בה, שמלחמת ההתשה הייתה חלק ממערכה ארוכה. היא החלה ביוני 1967 והסתיימה במאי 1974 כאשר הושג הסכם הפסקת האש עם הסורים, בסיום מלחמת יום הכיפורים. שש השנים בין 1967 ל-1973 היו שש שנים שבמחציתם בערה האש ובמחציתם נעשו ניסיונות להגיע לכלל הסדרים מדיניים.

במערכה הצבאית הזו לא היו מנצחים, רק מפסידים בשני הצדדים. הרבה פצעים נפתחו וחלקם טרם הגלידו. גם המערכה המדינית הסתיימה בכישלון. לא כאן המקום לעסוק בשאלה מי אשם. הדיון בסוגיה זו עוד יגיע. ככל הנראה שהאשמה מתחלקת בין המצרים, הישראלים והאמריקאים – אך מכל מקום ב-6 באוקטובר פרצה האש שוב.

מלחמת ההתשה חייבה חשיבה מחדש בכל הקשור לתפיסת הביטחון של ישראל. האם אנחנו באמת בנויים למלחמה ממושכת שהיא מלחמת הגנה? מה ההבדל בין מערכה זו למב"מ (המערכה בין מערכות) המתנהלת היום בחזית הדרומית?

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן