מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה

קו מחבר עובר בין אותו יום כיפורים של 1973 ליום הכיפורים של שנת 2020. כאשר יתפוגגו ענני הקורונה ונצא מהמשבר, יהיה צורך לחקור מה בדיוק התרחש כאן בימים הנוראים הללו. יהיה צורך לחקור בדיוק כפי שהיה צורך להקים את ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים, את ועדת כהן אחרי הטבח במחנות הפליטים בביירות ואת ועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה.

רבים וטובים בתוכנו משווים את המשבר הנוכחי, משבר הקורונה, למשבר הנורא של יום הכיפורים 1973. היום, כמו אז, יש הסבורים שמדובר באירוע טראומטי בחיי המדינה, והיום, כמו באותם שלושה ימים ראשונים של המערכה ההיא, אנו חשים תחושה עזה של הלם ותדהמה.

אולם אז לא היו לנו, מי שהשתתפו במערכה ההיא,  הזמן והיכולת לבוא חשבון עם האחראים לכשל. החשבון נעשה מאוחר יותר. אז נדרשו הלוחמים המופלאים של אוקטובר 1973 להציל את המדינה שחלק ממנהיגיה וקברניטיה (למזלנו הגדול לא כולם) אבדו את עשתונותיהם ואת יכולת המנהיגות שלהם, ככל שהייתה להם כזו.

שרשרת חשיפות

מדוע חשוב לומר את הדברים הללו, קצת אחרי ערב יום הכיפורים תשפ"א, שעה שאנו מצויים בסגר שאיש אינו יודע בדיוק מה מטרתו ומה היקפו, אך הוא דומה במידה רבה למערכה צבאית אכזרית?

ביום חמישי, ה-24.9.2020, כתבו ד"ר רונן ברגמן ופרופ' אורי בר-יוסף ב'ידיעות אחרונות' מאמר בשם "חור שחור בהיסטוריוגרפיה", בו הביעו תרעומת וביקורת קשים על העובדה שממשלת ישראל והעומדים בראשה מונעים חשיפת חומרים חשובים מתקופת מלחמת יום הכיפורים, חומרים שפרסומם כבר אושר על ידי הגורמים הביטחוניים המוסמכים.

בעיתוי מקרי (ואולי לא…) פרסם משרד הביטחון, באותו יום אחר הצהריים, תיק מוצגים מודיעיניים שהיו בפני ועדת אגרנט, העוסקים בהודעות שנמסרו לאנשי המודיעין ואשר הזהירו מפני המלחמה העומדת לפרוץ. בין המסמכים דיווחי מודיעין מהימים 5 ו-6 באוקטובר, מהם ניתן היה ללמוד שהמלחמה בדרך, אולם הערכת המצב ("הקונספציה" המפורסמת) לא השתנתה.

מיד לאחר מכן, בעיתוי מדהים, מפרסמים ד"ר רונן ברגמן ואור פיאלקוב, ב'ידיעות אחרונות' (25.9.2020) את סיפורו של "גוליית", קצין מצרי שריגל לטובת ישראל והתריע, ב-1 באוקטובר 1973, על המלחמה הקרבה ובאה. הודעותיו, בצד אלה של "המלאך" אשראף מרוואן (עליו כותב אורי בר-יוסף בספרו "המלאך") לא עשו את הרושם המתאים על הדרג המדיני. אשר למידע של "גוליית", גולדה מאיר העידה בפני ועדת אגרנט כי הוא לא הגיע לידיה.

לא רק חשיבות היסטורית

לסירוב לפרסום החומר, ובעיקר ההתרחשויות בלשכת ראש הממשלה באותם ימים גורליים, יש חשיבות מעבר להיבט של המחקר ההיסטורי ומעבר לחובה המוסרית שהחברה שלנו חבה לדור הלוחמים ההולכים ומזדקנים, ואשר רבים מהם כבר אינם איתנו.

החשיבות של הפרסום מיועדת ללימוד והפקת לקחים, להסקת מסקנות ולבדיקה – מדוע כשלים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי חוזרים פעם אחר פעם. יתכן כי אם החומרים הללו היו מתפרסמים מוקדם יותר היה ניתן לשנות את המציאות המרה שאנו נתונים בה. חמורה לא פחות העובדה שנמסר כי הפרוטוקולים של הדיונים בתקופת משבר הקורונה יישארו חסויים לשנים רבות.

המשמעות היא – שכאשר יקרה הכשל הבא, והוא יקרה, נשאל שוב כמו לידל הארט – מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה? ולא ניתן שלא לסיים באמירתו של יגאל אלון, בספרו "מסך של חול": "עם שאיננו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן