כשמחפשים אשמים לא מפיקים לקחים

איני נמנה על חסידיה של הרוח החדשה הנושבת ממשרד מבקר המדינה הנוכחי. עצם העובדה שלא נמצא לראוי למנות, כמו בעבר, שופט של בית משפט עליון או של בית משפט מחוזי מכהן או בדימוס גרמה בהכרח לפיחות במעמדו של המבקר. אולם במקרה של דו"ח הביניים שפרסם המבקר לאחרונה על התמודדות המדינה עם מגפת הקורונה, אני סבור שראוי לבחון את הדברים לגופם של דברים – ולא לגופם של אנשים.

ההיבט האישי מסיח את הדעת מהעיקר

אינני שותף אפוא לביקורת שהושמעה כנגד הדו"ח כי אין בו הטלת אחריות אישית על מי ממקבלי ההחלטות ואנשי הביצוע.

הטענה הזו אופיינית, למרבה הצער, למרבית הביקורות וכן לדו"חות של ועדות החקירה למיניהן. דו"ח ביקורת או חקירה שאין בו הטלת אחריות אישית שהמשכה בהתפטרות או פיטורין של בעל תפקיד איננו מעניין את הציבור, והוא יורד, עד מהרה, מסדר היום הציבורי. זו אחת הטענות במחקר שאני עורך, על עבודתן של ועדות חקירה ועל היישום, או יותר נכון – ההימנעות מיישום, ההמלצות שהן מפרסמות.

אך הטענה העיקרית נגד המבקר אומרת כי הוא לא בדק את תהליכי קבלת ההחלטות במהלך המשבר.

באשר לטענה זו ראוי להשתמש בקלישאה – "למי מראים חצי עבודה…". לטעמי טרם הגיע הזמן לחקור את תהליכי קבלת ההחלטות. זמנה של חקירה זו יגיע כאשר המשבר יסתיים, או כאשר נבין שיהיה על כולנו לחיות עם הנגיף לאורך זמן ותגובש שגרת החיים בצדו של הנגיף. גם אז, לו תישמע דעתי, מן הראוי שהחקירה תתבצע מתוך מגמה להסיק מסקנות, להפיק לקחים ולהמליץ המלצות – מבלי לחפש את ראשם של האחראים.

ההתמקדות בהיבטים האישיים תסיט את הדיון מהעיקר: הכשל בתהליכי קבלת ההחלטות בדרג המחליט ובדרג המבצע. הכשל הזה חזר ונשנה ביום הכיפורים, במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת לבנון השנייה. הוא כשל מובנה בחברה הישראלית, כשל שאת מקורותיו אני מנסה לאתר במסגרת המחקר.

הכשלים המרכזיים

אני יכול להצביע על שניים מתוך הנושאים שנבדקו בדו"ח המבקר אשר חלפו בציבור הישראלי "מתחת לרדאר" ולא זכות לתשומת לב מספיקה. שניהם מחייבים, כבר בשלב ביניים זה, לשנות את דרך ההתנהלות של מקבלי ההחלטות.

הנושא הראשון בסדר החשיבות הוא נושא איכוני השב"כ. כאן קובע המבקר כי "בביקורת נמצא כי הכלים שהפעיל השרות לא אפשרו לו לעמוד במלואה במשימה שהוטלה עליו". בין השורות (ובתוך השורות) ניתן להבין שלמעשה מהלך האיכונים לא הצליח, שלא לומר נכשל. המסקנה שלא נכתבה – שיש להפסיקם, ולא רק מהטעם המקצועי כמו מעצם המחשבה ש"האח הגדול" נכנס לחיינו ולפרטיותנו.

הנושא השני הוא מחסור במחשבים ל-134,000 תלמידים והעדר חיבור לאינטרנט ביישובים רבים. כאן הכשל רובץ לפתחו של משרד החינוך. לא רק בשל עידן הלימוד ב"זום" – במציאות של ימינו לא ניתן ללמוד, בשלב כלשהו, והחל מגיל גן הילדים ובכל שלבי המחקר האקדמי, בלא מחשב או אינטרנט. תוצאות הביקורת מחייבות, כבר עכשיו, נקיטת מהלכים דרסטיים כמו רכישת מחשבים וחיבור לאינטרנט של כל תלמידי ישראל בלי הבדל גיל, דת, גזע, מין, השתייכות ישובית או השתייכות קהילתית.

ועוד חומר למחשבה: בשתי עסקאות הרכישה הראשונות עמד מחירו של F35 על כ-140 מיליון דולר. לפי פרסום ב-ISRAEL DEFENSE מיום 5.2.2017, העמיד דונלד טראמפ את מחירו של המטוס על 95 מיליון דולר. כמה מחשבים ניתן היה לקנות אילו ויתרנו על מטוס אחד מבין ה-50 שישראל בקשה לרכוש?

עצה שלי, העני ממעש, למפקדי בעבר ושר הביטחון של היום: עיין קצת בכתביו של דוד בן גוריון ותראה שחינוכם של ילדי ישראל הוא הערובה הטובה ביותר לביטחונה, יותר מכל מטוס או פצצה משוכללת, ותוליך אתה את המהלך שלא יושם עד כה – מחשב לכל ילד.

במקרה זה נגלה שדו"ח מבקר המדינה השיג לפחות אחת ממטרותיו, גם אם לא נערף ראשו של איש.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן