"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד!…"

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד:
פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד,
אשר נשקתם השמש מנשיקתה ראשונה,
.
.
הא לך הטובים בבנינו, נער טהר חלומות,
ברי לב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות,
וארג יומם עוד שתי, ארג תקוות יום יבא,
אין לנו טובים מכל אלה. את הראית? ואיפה?

מילות השיר הזה, שכתב שאול טשרניחובסקי בשנת 1938 אחרי מאורעות תרצ"ח-תרצ"ט, אשר שימש כותרת לספר שיריו האחרון שפורסם בחייו, עולות במוחי בכל עת שאנו מאבדים מטובי בנינו בקרב או בתאונת אימונים. כך קרה גם השבוע לאחר תאונת המטוס שבה נספו מדריך טיסה וחניכו.

תאונות הן כנראה תופעה בלתי נמנעת בכלל ובצבא הנלחם ומתאמן בהיקפים כמו שעושה זאת צה"ל בפרט. אין בידי נתונים על היחס בין היקף האימונים מול מספר התאונות בצה"ל לעומת המתרחש בצבאות זרים, אולם אנחנו איננו עוסקים בסטטיסטיקות – אנחנו עוסקים באובדן הטובים בבנינו ובתאונות שאולי היה ניתן למנוע אותן.

אני בטוח שכדרכו יקיים חיל האוויר תחקיר מעמיק ויסודי וינסה לרדת לחקר האמת בכל הקשור להתרסקות המטוס. אירוע זה נקשר בראשי עם תמונות הטנק שהתהפך לפני מספר ימים בתאונת העמסה על מוביל בבקעה, שהזכיר לי חוויות אישיות.

יותר מדי תאונות מיותרות

בשלהי מלחמת ההתשה בסיני (קיץ 1970). הגעתי כנהג הובלה למחלקת המובילים בבסיס ההובלה ברפידים. משך ימים ולילות ולעתים תחת אש כבדה היו אותם נהגי מובילים (אני נהגתי ברכב הליווי) מעמיסים ופורקים טנקים ותותחים מתעלמים לחלוטין מרעשי הרקע. לימים, כאשר עמדתי לסיים את שירותי, היה מי במערך ההובלה שדאג לאפשר לי ללמוד ולקבל רישיון נהיגה על מוביל טנקים. רישיון שלא עשיתי בו כמעט שימוש, אבל טוב שיהיה…

אחר כך הפכתי למפקד יחידה לוגיסטית ובמערכות ישראל, לבנון הראשונה והשניה, פיקדתי על מספר רב של מבצעים ופעולות של העמסה ופריקה. במערכה בשנת 2006 ביצענו עשרות, אם לא מאות העמסות ופריקות ואינני זוכר התהפכות של כלים. יש לזקוף זאת לטובתם של נהגי המובילים המנוסים, מנהלי העבודה והמפקדים של מרכז ההובלה של צה"ל.

מתוך כתבה של אמיר בוחבוט (וואלה, 17.9.2019) אנחנו למדים כי בין השנים 2015 ל-2019 התהפכו בתאונות 10 טנקים, ו-15 נגמ"שים. בחלק מהתאונות הללו נגבו קרבנות בנפש. חלק מהתאונות חוזרות על עצמן בשל אי-הקפדה על הוראות הבטיחות או נטילת סיכונים מיותרים (ראה למשל התחקיר של יניב קובוביץ ב"הארץ" על טביעת החייל אביתר יוספי בנחל חילזון, פרשה שעל פי התחקיר ניסיון הטיוח חמור לא פחות מהארוע עצמו).

אז תמונות השבוע החזירו אותי למילותיו של טשרניחובסקי. ועוד אני עוסק בכתיבת דברים אלה קראתי שהשר צחי הנגבי מינה ועדת בדיקה ממשלתית לחקר אסון טביעת הנערות והנערים בנחל צפית (ynet וישראל היום, 24.11.20), ועדה שההורים השכולים דרשו את הקמתה מאז האסון.

אני מקווה ששר המשפטים והממשלה יאשרו כנדרש על פי החוק להעניק לוועדה סמכויות של ועדת חקירה ממלכתית ואני משוכנע שהאנשים שנבחרו – השופטת בדימוס וסרקרוג, המנכ"ל אבי נעים והאלוף (מיל) דורון אלמוג – איש בעל זכויות רבות בחברה הישראלית, "יעשו סדר" בכל הקשור לפעילות המכינות הקדם הצבאיות.

אומר מיד – אני גם מקווה שהם יעסקו במהות ולא בחיפוש אחר אשמים ו"עריפת ראשים" שכן בהקשר זה כבר מתנהל הליך פלילי.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן