מתי ואיך התרסק מותג הרמטכ"ל?

צר לי על מה שעוברים בימים אלה הרמטכ"לים לשעבר בארץ אוכלת יושביה, ובעיקר את הטובים בבניה. לא שאני מתפעל מהביצועים שלהם בעולם הפוליטי, אבל בבסיסם הם אנשים טובים שהקדישו את מרב שנותיהם לשירות המדינה. ובזמן שחלק מאיתנו עשו לביתם הם התרוצצו על הגבעות.

האמת היא שזו שאלה מעניינת, כיצד האנשים שהובילו את הצבא המורכב והחזק במזרח התיכון אינם מצליחים להמריא בשדה הקרב הפוליטי והציבורי.

"הקשיבו לבעלי השערות הלבנות"

מודה, יש לי פינה חמה בלב לרמטכ"לים לשעבר. לפני הרבה שנים הם היו מפקדי בפיקוד הצפון. גילוי נאות: זכיתי ליחס אישי ממפקדי גבי אשכנזי, שידע לקום באמצע קבוצת פקודות ולנזוף בקצין צעיר שלגלג קצת עלינו הוותיקים ואמר שצריך להקשיב לבעלי השערות הלבנות. לאחר מכן, שכבר היה מחוץ למערכת, זכיתי ממנו לשיחה תומכת בעניין אישי. גם בני גנץ עשה כמיטב יכולתו לתמוך בי בעניין אישי ופרטי.

על גדי איזנקוט אני יכול לומר שגילה תבונה בכך שהחליט שלא להתמודד במערכת הבחירות הזו. הוא יתרום יותר מהרבה אחרים בכתיבתו על תפיסת הביטחון הלאומי, "ישתפשף" קצת בעולם העסקי וימתין. מערכת הבחירות של ספטמבר 2021 כבר בפתח…

אינני עוסק בכתיבה פוליטית ואינני מביע עמדה אם התנהלותה של "כחול-לבן", מפלגת הגנרלים, הייתה נכונה או לא. המפלגה תעמוד בקרוב למבחן הבוחר, ובעתיד – למבחן ההיסטוריה.

השאלה הנשאלת היא במישור אחר לחלוטין – האם יש הצדקה לכך שהחברה הישראלית מייסרת בשוטים ובעקרבים את המפקדים הללו, מעלה אותם לאיגרא רמא ומשליכה אותם, בקלילות מדהימה, לבירא עמיקתא. זאת, בשעה שעסקנים בינוניים מבססים את מעמדם על חלוקת ג'ובים, ניפוץ מיתוסים ושבירת כל מוסכמה חברתית הניצבת בדרכם לשלטון ולכוח שהוא מביא עימו.

אין כבר מלחמות גדולות

איש התקשורת ירון דקל התבטא השבוע מספר פעמים על ירידת קרנו של מותג הרמטכ"ל. בגיליון האחרון של "ליברל" ניתחה שרה ליבוביץ-דר את שחיקת המותג ותאר אותו כמותג "חבוט וכושל". יש מספר הסברים לתופעה זו.

היא החלה הרבה לפני הסיפור של "כחול-לבן", שהיה רק בגדר מאיץ. יש לזכור כי במדדי הדמוקרטיה הישראלית, שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, זוכה הצבא לאמון של 90% מהציבור. הממשלה והכנסת משתרכים הרחק מאחור עם 30% (נכון לשנת 2019, פרסם בינואר 2020, לפני הקורונה).

יחד עם זאת, ועל פי הנתונים שמביאה ליבוביץ-דר, כניסתם של הקצינים הבכירים יוצאי הצבא והמשטרה לעולם הפוליטי לא הייתה מוצלחת ביותר. אני מנסה לבדוק את התופעה דרך הפריזמה של יחסי צבא-חברה, מעמדו הציבורי של הצבא ואופייה של החברה הישראלית, שנושא הביטחון עומד בראש מעייניה.

ייתכן כי הדבר נובע מכך שהשנים האחרונות לא עשו טוב לפרופסיה הצבאית. תם עידן "המלחמות הגדולות" נוסח ששת הימים ויום הכיפורים, שניתן היה להצביע בהן על הישגים צבאיים והצבת דגלים על הכותל המערבי ופסגת החרמון. המלחמות החדשות הם מול ארגונים תת-מדינתיים הנלחמים מתוך ערים מאוכלסות, מלחמות סייבר מסתוריות ותקיפות אוויר שלא ניתן לראות את תוצאותיהן.

בנתונים אלו לא צומחים מפקדים עטורי ניצחון כמו רבין במלחמת ששת הימים, שרון עטור התחבושת בקרב התעלה ואפילו דוד אלעזר שייצב את צה"ל, בתום מערכה קשה, 40 ק"מ מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר. הרמטכ"לים האחרונים נאלצו לעסוק בפעילויות אפרוריות, שלא לומר כפויות טובה – דני חלוץ בהתנתקות, גבי אשכנזי בשיקום הצבא ואיזנקוט במאבקי תקציב.

פוליטיקה היא מקצוע בפני עצמו

אבל מעבר לכל אלה יש לומר שהמגרש הפוליטי שונה בתכלית מהמגרש הצבאי, המבוסס על היררכיה ופקודות. השדה הפוליטי הוא שדה שכיום פרוץ לכל עבר ומופקר ל"פייק ניוז", הונאות, מעקבים, חקירות סמויות, פריצה לטלפונים, ובעיקר – אובדן מוחלט של ערכים מוסריים כמו ערך הנאמנות.

קודים אתיים ועיקר העיקרים – המושג "רעות" אינו קיים בשדה הזה. לכך יש להוסיף את העובדה שהכל אישי, והאידאולוגיה חלפה עברה מן העולם. בשדה הזה הרמטכ"לים פשוט לא מצליחים לנווט.

אז מה צריכים הרמטכ"לים לעשות? התשובה לשאלה זו מצריכה דיון ארוך יותר, ונוגעת בין השאר למסלול ההכשרה של הקצונה בצה"ל: יותר לימודים, יותר הכשרות מקצועיות ואולי – לצאת לפרק זמן מהשירות, ללבוש בגדים אזרחיים ולהיות, לפרק זמן מוגדר, "צל" של ראש עיר, מנהל מפעל, מנהל חברה, מנהל בית חולים או מנהל בית ספר. לצאת החוצה ולראות איך מתנהל העולם שמחוץ למדים.

אולי אחרי תקופת הכשרה כזו הם יהיו מפקדים טובים יותר, ו"צניחתם" לחיים הפוליטיים תעבור ביתר קלות בלי לשבור ידיים ורגליים – ואולי את הראש.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן