בושה

ציבור שלם זועק מדי מוצאי שבת בקפלן את המילה בושה! היום גם אני אצעק "בושה". עם שלושה סימני קריאה.
היום אני מתבייש במקצוע המשפטי שאני משתייך אליו.
יש הרבה דברים במקומתינו שניתן להתבייש בהם- כנסת שיוצאת לפגרת קיץ כאשר בעזה מצויים אלפי חיילים וחיילות בסדיר ובמילואים, נושאי משרה ממשלתית הקוראים לירידה מהארץ למי שיקרא לגיוס, תקציב מדינה הזוי, שרים וחברי כנסת המשתלחים בצבא ובמשפחות החטופים, ממשלה המבטלת את השתתפותה באירועי י"א באדר, חוק גיוס הרסני העולה על הפרק (ושר הביטחון בחו"ל…) ועוד כהנה וכהנה.
אבל עבודתו העיתונאית המעולה של חיים לוינסון (מוסף הארץ 22.3.2024) החושפת את השיחות בין אפי נווה, לשעבר ראש לשכת עורכי הדין, ואיתן אורנשטיין, לשעבר נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, גורמת לי לבושה גדולה.
הזהו המקצוע שאני שייך אליו מאז 1978? האם אלו האנשים שבאו בנעליהם של השופטים שזכיתי להופיע בפניהם כמו חיים כהן, יצחק כהן, מישאל חשין, זאב צלטנר (נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב) ועורכי הדין שראיתי אותם בעבודתם כמו ד"ר אמנון גולדברג (ראש לשכת עורכי הדין), אמנון עברון, דוד ליבאי (ראש לשכת עורכי הדין), מיכה כספי, שרה סירוטה, נעמי שטרן וגם אלכס הרטמן שעזב אותנו בימים האחרונים?
מה שקומם אותי יותר מכל סיפורי "התן וקח" שחושף לוינסון הוא הדיבור המעליב והפוגע של שני הקושרים (נווה ואורנשטיין) על המועמד שהתחרה באורנשטיין – השופט שייקה שנלר וזאת בשל נכותו והעובדה שהוא מתנועע עם קלנועית. איזו בושה! איזו שפה לועגת ומשפילה להשתמש בנכותו של אדם כפרמטר למילוי תפקיד?!
יש שינסו לומר שהכתבה של לוינסון משבחת את תומכי המהפכה המשטרית שלדעתם יש לעשות בדק בית יסודי במערכת המשפט. אני תומך בעשיית בדק בית במערכת המשפט.
אבל מה שהתגלה במקרה הזה הוא מעורבות חזקה בין דרג פוליטי לראש לשכת עורכי הדין ואולי גם שרת המשפטים וחברי כנסת, לבין הדרג השיפוטי ומידת ההשפעה שיש לדרג הפוליטי מבית המדרש של אלו המתגוללים על המערכת המשפטית, השפעה הניכרת בימים אלו כאשר יש שופטים ושופטות ראויים למינוי ולקידום אלא שהם אינם "לאומיים די הצורך".
המערכת המושחתת שהתנהלה בין נווה לאורנשטיין כפי שהיא נחשפת בכתבה, אינה מתמקדת במינוי שופטים.
היא מתמקדת בהכוונת תיקים לשופטים מסוימים (או הרחקתם של שופטים מסויימים) ושולחת את ידיה (או חיציה), גם להליכי בוררות המתנהלים מחוץ לכתליי בית המשפט.
במדינה מתוקנת, היו נווה ואורנשטיין תובעים את לוינסון בגין הוצאת לשון הרע. אבל לא נראה שיעשו כן, אחרת היו פונים לבית המשפט מיד כשפורסמו הדברים. מה נותר איפה חוץ מהבושה? להמתין להחלטה של היועצת המשפטית לממשלה ולתשובתה לפניות שנעשו אליה, ולשאול מדוע חלק משיחות הטלפון הקשורות בפרסומים של הדס שטייף עדיין חסויים?
האם לא למדנו שאור השמש הוא המחטא הטוב ביותר?