מלחמה ולא די לה…

"מלחמה שאף פעם לא די לה,
היא עכשיו במקום אחר"
(יהודה עמיחי, 1952).

הסרטון הנורא שבו נראו התצפיתניות וההקלטות מתוך חילופי הודעות  הוואטסאפ שהועברו בשעות הראשונות של הלחימה מתך הממ"דים והמיגוניות, החזירו אותנו למציאות המטלטלת הנמשכת כבר 236 ימים של מלחמה שקיצה אינו ברור. ראש המל"ל אמר (29.5.24) כי המלחמה תימשך 7 חודשים ודי היה בהודעה זו, שהבסיס לה איננו ברור כלל ועיקר, תעורר מועקה שלא לומר תגביר את תחושת הייאוש ההולכת וגוברת. במקביל אמר הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, שיש להפסיק את הלחימה כדי לנסות ולהגיע להחזרת החטופים (כנס מאיר דגן, 29.5.24).

מדי יום, לאחר ההודעה המצמררת לפיה "הותר לפרסום" אני חוזר למילותיו של שאול טשרניחובסקי "ראי אדמה היינו בזבזנים עד מאוד, פרחי פרחים בך טמנו בעננים  ובהוד". בעת שנכתבים דברים אלו אנו מונים 642 חללים ואלפי פצועים. הלב רועד מפחד, בכל פעם שנשמע קולו של המסוק הנוחת על גג בית החולים איכילוב.

כבר זמן רב שאנו תוהים לאן מועדות פנינו? מה מטרותיה של המלחמה הזו? מה יעדיה? אלו הנחיות מקבל הצבא מהדרג המדיני אם בכלל. התחושה הקשה היא שהדרג המדיני איננו יודע בדיוק מה הוא מבקש להשיג, וממילא הצבא מתקשה למלא אחר הנחיות שאינן ברורות כלל ועיקר.

בתחילת הדרך הוגדרו מטרות המלחמה – מיטוט החמאס והחזרת החטופים. קולם של המעטים שאמרו ששתי המטרות יחדיו אינן ניתנו להשגה לא נשמע. היום ברור שהם צדקו.

המודיעין האמריקאי פירסם, לפני מספר ימים, כי עד כה הושמדו רק 30-35% מגדודי החמאס ונהרסו רק 65% מהמנהרות. הצבא שסיים כביכול את הטיפול  בצפון הרצועה חוזר לג'באליה ולזיתון. הצבא שהפעיל בעזה את מיטב האוגדות שלו (מי סופר…)  ואת הטובות ביחידות הלוחמות לא הצליח למוטט ארגון שאין לו חיל אוויר, טנקים, תותחים ובכל זאת הוא גורם לאבדות כבדות וממשיך לירות על יישובי הדרום, כאילו לא הייתה פעולה צבאית בעזה. לפני מספר ימים התבצע ירי גם על יישובי המרכז ונמנו פגיעות בעירי הרצליה.

צריך לומר את האמת – שטחה של מדינת ישראל הצטמצם. קווי הגבול בצפון ובדרום התקרבו למרכז. אשקלון היא עיר עימות וכמוה צפת. הירי על בת חפר (29.5.24) הוכיח כי חזית פתוחה לנו גם במזרח. ישראל נלחמת בשבע חזיתות. בצפון מתנהלת מלחמת התשה וביישובי קו הגבול רבים הבתים ההרוסים כליל. התמונות ממטולה, מנרה ומרגליות מצמררות.

בתמימות רבה יש החושבים שהחברה הישראלית כולה נכנסה מתחת לאלונקה כדי לטפל בלחימה, במשפחות החטופים, במשפחות השכולות, בפצועים ובהלומי הקרב שמספרם הולך וגדל. אין טעות גדולה מזו. בשעה שאנשי מילואים שהשתחררו אחרי שישה או שמונה חודשי לחימה מקבלים צו חדש, עומד על הפרק חוק ההשתמטות. בשעה שיישובי העוטף משוועים לתקציב כדי לנסות לבנות את בתיהם מחדש יש המציירים מפה חדשה ומצרפים לנגב את יישובי הר חברון.

הבעיה האמיתית היא שרוב הציבור שאנו מכנים נאור וליברלי, זה שמשרת במילואים ומפרנס את המדינה הזו – נמצא גם הוא במצב של הלם מתמשך. הוא אינו יודע מה עליו לעשות וכיצד עליו לנהוג. תחושת הייאוש וחוסר האונים הולכת וגוברת. נראה כאילו משפחות החטופים הפכו לנטל על חלק מההנהגה הפוליטית, ומי מאנשי המילואים שמחפש הפוגה כדי לשקם את עסקו או ביתו נתפס כסרבן ובוגד.

פרופ' ערן הלפרין, פסיכולוג חברתי, העוסק בסכסוכים בלתי נשלטים, טוען בספרו החדש "אזהרת שוליים", העוסק בתופעת השנאה, כי הציבור הזה שחיפש כל השנים את השיח המאחד, אחראי במידה רבה לשנאה בין השבטים ולשסעים בעם – משום שלא עמד על שלו והניח לעשבים שוטים לצמוח באדמה המדינה.

אין פלא שהיו בין שרי הקבינט כאלה שלא רצו לראות את סרטון התצפיתניות. אין פלא משום שהסרטון יטיח בהם את עובדה שהאחריות לתמונות הנראות בו מוטלות במלואה על אלה שהיו ליד ההגה ב-7 באוקטובר. הדבר הנורא מכל הוא שגם לקחי ה-7 באוקטובר לא נלמדו. מתנהלת מלחמה קשה, במספר חזיתות, ללא תפיסת ביטחון לאומי, ללא מטרות ברורות, מבוססת על הצהרות ריקות מתוכן של ראש הממשלה וחלק משותפיו, ומדינה שלמה אינה יודעת מה יהיה ב"יום שאחרי". מכאן אין פלא שזו "מלחמה שלא די לה…" אלא שהיא לא במקום אחר. היא כאן. בבית.