איפה אלי גבע של 2024?

האם ימצא לנו איש צבא שיהיה לו עוז הרוח שהיה לאלי גבע ב-1982? קצין בכיר שיקום ויאמר: "המלך הוא עירום" ו"צה"ל לא סיפק את הסחורה ב-7 באוקטובר והוא לא מספק את הסחורה גם היום כמעט 8 חודשים אחרי פרוץ המערכה". את הדברים האלה אומר, במלוא הבוטות והיושרה אל"מ (בחופשת פרישה) חנוך דאובה, נכד לסבא וסבתא מלוחמי עין צורים, שהיו בשבי הירדני, בן לקצין שריון ואח לשלוש קצינים לוחמים. בעל עיטור העוז ממלחמת לבנון השנייה.

מה-7 באוקטובר השתתף כלוחם בקרבות בגדוד שריון 77, ולאחר מכן החליף את מג"ד שריון 53 שנפל במערכה. לוחם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אבל גם איש של ערכים. ובעיקר – מי שחושב שהאמת צריכה להיאמר. והאמת לפי דאובה (ותודה לעפר שלח שחשף בפני את דמותו ומאמרו בתכניתו של רביב דרוקר בערוץ 13) היא ש: "צה"ל לא למד דבר מה-7 באוקטובר – והמחדל נמשך גם בלחימה ברצועת עזה".

הדברים מקבלים משנה חשיבות ויתר חומרה לאור אמירתו של הרמטכ"ל ברפיח (ערוץ 12, 29.5.24) כי מטרתנו היא "מיטוט החמאס". אמירה המעידה על ניתוק מוחלט מהקביעות שלפיה מיטוט החמאס לחלוטין בלתי אפשרי, וככל שהדברים נמשכים מתרחקת האפשרות של החזרת החטופים.

האם הרמטכ"ל מנותק מהמציאות? האם הרמטכ"ל (לשיטתו של דאובה) נמנה על מפקדי צה"ל "השוחים עם הזרם" ומשתדלים לא לערער ולא לאתגר את התרבות הארגונית הצבאית, ואת השליטה של הדרגים המדיניים על הדרגים האופרטיביים והמבצעיים בצה"ל? תובנות המחלחלות ללשכת הרמטכ"ל. על רקע זה מחפש דאובה את אלי גבע, אותו מח"ט שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה ביקש להפסיק ולפקד על החטיבה ולהפוך לטנקיסט מן השורה. הוא סולק מהשירות על-ידי הרמטכ"ל, רפאל איתן, ואפילו לא נקרא לשירות מילואים.

רק כשהסתיימה מלחמה זו, באסון הגדול במחנות הפליטים בביירות ובמסקנותיה החמורות של ועדת כהן, התברר לכל שאלי גבע, גם הוא בן למשפחת לוחמים בצה"ל, צדק.

דאובה מתאר את המצב כפי שהוא בחלוף שמונה חודשים מתחילת המלחמה במילים בעלות משמעות קשה. "על אף ההקרבה הבלתי נתפסת של הלוחמים ומפקדי השדה, צריך להודות כי הפעולה המלחמתית לא הביאה שינוי אסטרטגי משנה מציאות, ולא השיג הישג ראוי שישפר את בטחונה של ישראל".

אמנם דאובה מטיל אחריות כבדה על הדרג המדיני ואלם הוא מוסיף "המנהיגות הצבאית, זו שכשלה בשבעה באוקטובר, וזו שאינה פועלת למימוש כוח צה"ל והאתוס הפיקודי, לניקוי האורוות ולהעמדת צה"ל על בסיס חדש וראוי שותפה למחדל".

מסקנתו: "מצופה בעת זו ממפקדי צה"ל בסדיר ובמילואים, אלו המסכנים את היקר מכול, ללא שום תועלת או תכלית ראויה באופק, לצאת בקול גדול ולהוביל לשינוי".

לסיום: "אנו כאומה לוחמת ומגויסת נכונים לה לדרך הקשה, הצעידה לאורכה מחייבת אותנו למפקדים ולמנהיגים ראויים הנדרשים לאומץ לב ויושרה אישית, אשר יאפשרו לצאת לפני המחנה ולהתנגד לשחייה עם הזרם – שכידוע שמורה רק לדגים מתים".

שתי תובנות נובעות מדבריו הנוקבים של דאובה:

האחת – כללית – אנו מצויים במערכה צבאית שאיננו רואים את סופה ואיננו רואים את ההישגים המתבקשים. האם באמת מתקיימת אמירתו של פון קלאוזביץ, שמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים? אם כן, מהי המדיניות?

שניה ועיקרית – על הלוחמים לעצור את השחייה עם הזרם, לקום כפי שקם אלי גבע בזמנו ולעשות מעשה. הדרך תהיה קשה ולא פופולרית. מכונת הרעל תכה בהם במלוא עוצמתה, כפי שעשתה ליאיר גולן בזמנו ומנעה ממנו את תפקיד הרמטכ"ל – וכפי שהיא מנסה לעשות בעת הזו בקשר להתבטאויותיו האחרונות.

אלו שלוחמים בשטח, מפקדי השדה (להבדיל מדרג הפיקוד העליון שכשל כישלון חרוץ ב-7 באוקטובר) צריכים להתייצב אל מול ההנהגות, האזרחית הצבאית, ולסמן לעם הזה את הדרך החדשה שעליו ללכת בה.

גילוי מתחייב: מוסף הארץ הקדיש מאמר ארוך (31.5.2024) למפקד וללוחם אמיץ – ברק חירם. האיש שנטען כי ירה למבנה וגרם להרג של חטופים. על פניו, מדובר בערכים שונים מאלה של דאובה. נטען כי המטכ"ל הבא יעוצב בדמותו ולא בדמותו של דאובה. לדמות זו נקדיש מקום נפרד במאמר אחר.