בלי פילטרים: משפט אייכמן חשף את זוועות השואה במלוא חומרתן

"עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים" נאמר בירושלים ב-11 באפריל 1961, משפט שנחרט לעד בנשמתה של האומה הישראלית. אמר אותו כמובן גדעון האוזנר, בנאום הפתיחה שלו במשפטו של אדולף אייכמן. בשנה הבאה ימלאו 50 שנים לאירוע שחשף לראשונה את היקף וחומרת הזוועות בפני הציבור ללא תיווך או מסננים.

זו אחת הסיבות שמשפט אייכמן נתפס כמשפט מכונן והיסטורי בתולדות עם ישראל, כך גורסת פרופ' חנה יבלונקה, מחברת הספר "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן". שכן, היא מסבירה, במשפט זה נפרשו בפני עם ועולם האירועים הנוראיים של שואת יהודי אירופה מפי אלו שהיו שם – קרי, הניצולים שורדי השואה, ובהם דמויות המוכרות לכולנו כמו ק. צטניק, צביה לובוטקין, אנטק צוקרמן, אבא קובנר ורבים אחרים.

במהלך המשפט נשמעו עדויות רבות. למעשה רק אחת מהעדות, הנזי ברנד, פגשה את אייכמן בפועל, בניסיון להציל את יהודי הונגריה. יתר העדויות על הקשר שבין אייכמן לאירועים ספציפיים במחנות היו עדויות מפי השמועה. מרבית העדים כלל לא ידעו על אייכמן וקיומו עד שניצבו מול תא הזכוכית שבו ישב.

זכיתי שפרופ' יבלונקה תהיה המנחה שלי בעבודת המחקר, וכך נמצאתי משתתף בקורס שלה שכותרתו "אחרי השואה". יבלונקה הסבירה כיצד נעשה משפט אייכמן כה משפיע ומשמעותי עבור החברה הישראלית.

הניצולים קיבלו את הבמה

אדולף איכמן הובא לישראל מארגנטינה בשנת 1960, שנת "בת המצווה" של מדינת ישראל, במבצע מעורר השראה של המוסד. החברה הישראלית הייתה בתהליכי סיום של העשור הראשון לעצמאותה, עשור שעיקר מאפייניו היו עליה המונית, בנייה והתעצמות. היו אלו שנים טובות מבחינה ביטחונית ומדינית – שנים של שקט יחסי בגבולות והיעדר איום ממשי. כאשר הובא אייכמן לישראל הייתה החברה הישראלית פתוחה וקשובה יותר לזכר השואה, ונכונה, יותר מבעבר, להקשיב, לנסות לקלוט ואולי אף להפנים.

ניצולי השואה שהגיעו לישראל בשנותיה הראשונות ניסו לבנות את חייהם ואת משפחותיהם ולהסתגל למציאות לא פשוטה לחלוטין. זיכרון השואה לא חדר לתודעה של החברה הישראלית באותן שנים ראשונות. משפט אייכמן הביא לשינוי דרמטי במצב זה. יש לזכור כי רק שנה קודם לכן התקבל בכנסת חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ועמו הצפירה והאירועים שמאפיינים עד היום את יום האבל הלאומי.

הציבור בישראל, ובעיקר אלה שנולדו וגדלו בארץ, נחשפו באמצעות העדויות שנשמעו באולם בית המשפט לאימי השואה. שורדי השואה, אותם הכירו הישראלים הוותיקים כשכנים שבבית ממול, העוסקים בקשיי היום יום של פרנסה והתאקלמות כעולים חדשים במדינה הצעירה, החלו לספר את סיפוריהם האישיים.

כיון שכך, השואה שנתפסה בעיני הציבור כסיפור "כולל" של השמדה, קיבלה ממד חדש ואנושי יותר באמצעות סיפוריהם של היחידים. לפתע ניצבו מאחרי סיפור השואה פניהם של איש ואישה שזוועות נוראיות חרטו בהם את סימניהן. מכאן ואילך החל תהליך של לימוד והנצחה. סיפורי השואה מצאו ביטוי בעבודות "שורשים" של תלמידי בתי הספר שציטטו את סבא וסבתא. החלו מסעות התלמידים למחנות ההשמדה ובצידם המסעות של חיילי צה"ל במסגרת מפעל "עדים במדים". מדי שנה צועד "מצעד החיים" מאושוויץ לבירקנאו.

הסיפור ההיסטורי שנפרש לעיני כל במשפט אייכמן היה, במידה רבה, מעל ומעבר למה שנדרש לצורך ההרשעה וגזר הדין במשפט. אולם, אולי בפעם הראשונה, יכול היה העם בארץ ובעולם ועמי העולם כולו להתוודע אל הזוועה, ששיאה במשפט זה היה כאשר הסופר ק. צטניק, אשר התעקש לעמוד בכל זמן עדותו, התעלף ולא שב עוד לדוכן.

כדבריה של פרופ' יבלונקה: כך הפך משפט אייכמן ונמנה על האירועים מעצבי התודעה של אומה – אותן חוויות קולקטיביות שרישומן אינו נמחק מן התודעה במשך שנים רבות.

לסיום, בנימה אישית, ראוי גם לציין את יחסה של החברה הישראלית, ובעיקר הרשויות, לאותם שורדי שואה שמספרם הולך וקטן. גם אלו שנמצאים עוד איתנו נאלצים להיאבק על קיום בכבוד בשנותיהם האחרונות, עוול שחייב לבוא על תיקונו.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן