מווינה עד "אריזונה": כך התקבלה ההחלטה להפציץ את הכור הסורי

בימים אלה, כאשר שוררת "חמיצות" בכל הקשור לתהליכי קבלת החלטות בחברה הישראלית, ראוי לחזור ולבחון תהליך דרמטי שהתרחש השבוע לפני 13 שנה. "ניגון שקט" הוא השם שנתן חיל האוויר למבצע תקיפת הכור הסורי בדיר א-זור בלילה שבין ה-6 ל-7 בספטמבר 2007. כיצד התנהל תהליך קבלת ההחלטות מרגע מסירת הידיעה ועד שאחרון הטייסים השמיע את מילת הקוד "אריזונה", שפרושה – המשימה הושלמה?

ב-13 במרץ 2007, הציג ראש המוסד מאיר דגן בפני ראש הממשלה אהוד אולמרט את תמונות המבנה שהקימו הסורים. זה היה בצורת תמונות שנלקחו ממחשבו של ראש הוועדה הסורית לאנרגיה אטומית בבית מלון בווינה (כך על פי תחקיר של דוד מ. קובסקי במגזין "ניו יורקר", בשנת 2012). אנשי אמ"ן אישרו שמדובר בכור גרעיני שלא למטרות שלום. שאלו הנוכחים: "מה עושים עכשיו?" ותשובתו המיידית של אולמרט הייתה "הורסים אותו".

ברקע הדברים יש לזכור כי בפני הציבור היה מונח הדו"ח החלקי של ועדת וינוגרד, שכלל ביקורת נוקבת על תהליך קבלת ההחלטות בכל הקשור ליציאה למלחמת לבנון השנייה, ניהולה והדרך בה הסתיימה. בהסתמך על הספרות המקצועית, הרחיבה ועדת וינוגרד ופרטה מהו תהליך נכון של קבלת החלטות (ראו מאמרי הקודם בבלוג). ניתן לומר שבתהליך שקדם להריסת הכור אומץ המתווה הזה במלואו, אולי מבלי משים.

ניתן לבחון את האירוע כולו מכמה היבטים וזוויות, אני בחרתי לבחון את מרכיביו של תהליך קבלת ההחלטות.

מרכיבי קבלת ההחלטה

תנאי לכל פעולה מוצלחת הוא קיומה של תשתית מודיעינית מתאימה. אלוף עמוס ידלין (ראש אמ"ן ומספר 2 במבנה המוביל בעת השמדת הכור העיראקי באוסיראק בשנת 1981) ומאיר דגן הניחו בפני מקבלי החלטות תשתית מודיעינית מוצקה. תחילתו של התהליך כאשר רב-סרן י', חוקר בזירה הטכנולוגית של אמ"ן, כתב מסמך שבו טען כי הכור הסורי מיועד להיות כור גרעיני למטרות צבאיות בלבד. במסמך זה הובעה דעה חריגה, עובדה המעידה על כך שנלמדו לפחות חלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים וניתן היה להשמיע דעות שמחוץ ל"קונספציה".

מתחילת הדרך הוגדרה המטרה באופן ברור ומדויק – הכור הזה לא יכול להמשיך להתקיים. אבל זה לא מספיק. במקביל הועלתה האפשרות להשיג את המטרה באמצעות חלופה מדינית, על אף שהיא נשללה כמעט בתחילת הדרך. החשש היה כי אם ידעו הסורים שאנחנו יודעים על הכור לא ניתן יהיה לבצע את משימת השמדתו.

בהמשך, במהלך תהליך קבלת ההחלטה נבחנו מספר חלופות לאור העובדה שקיומו של הכור הסורי היה בבחינת סוד כמוס גם בסוריה (בשלב מסויים טענו אנשי המודיעין כי בישראל יש יותר היודעים על הכור מאשר בסוריה…). אפשרות התקיפה מהאוויר נבחרה לאחר שחיל האוויר הבטיח לראש הממשלה כי יש ביכולתו לבצע את המשימה בהצלחה.

לא הכל בראש

אלא שתהליך קבלת החלטות איננו רק תהליך רציונלי. על קבלת ההחלטה משפיעות הטיות קוגניטיביות (עיינו אצל קהנמן וטברסקי). לכן מן הראוי לבחון את המציאות הפוליטית ששררה ערב קבלת ההחלטה ואת השפעתה על מקבל ההחלטות. במסגרת זו ראוי לבחון את מצבו האישי של המנהיג.

ראש הממשלה היה "מוכה וחבול". באותה עת דו"ח וינוגרד ביקר את התנהלותו בעת מלחמת לבנון השנייה במלוא החריפות. אנשי מילואים הפגינו ודרשו את התפטרותו ובמקביל לתהליך התנהלו חקירות בפרשיות שונות. שר הביטחון עמיר פרץ הוחלף על ידי אהוד ברק, וגבי אשכנזי החליף את חלוץ כרמטכ"ל. בפני ראש הממשלה נצבו מכשולים הן בחזית הפנימית (מול ברק) והן בחזית החיצונית (מול הנשיא בוש ועוזריו), והוא נדרש לתמרן בין אלה.

זאת ועוד, גבי אשכנזי הובא כדי לשקם את צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה. מבצע צבאי בסוריה לא היה על סדר היום שלו. אולם, במקביל לשיקום הצבא (תהליך שבא לכלל ביטוי במבצע "עופרת יצוקה") הוא נכנס בסוד העניינים. אשכנזי הכין את הצבא לא רק דרך חיל האוויר אלא ובעיקר הכנת העורף בפיקוד הצפון, שמפקדו אז היה גדי איזנקוט, למקרה שהסורים יגיבו בתקיפת העורף. בתבונה רבה הוא מינה שלושה יועצים בעלי ניסיון והכרת החזית הצפונית – דוד עברי (מפקד חיל האוויר בעת תקיפת הכור העיראקי), אורי שגיא שהתמחה בנושא הסורי והרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק.

מלחמה בכל החזיתות

אולמרט שיתף את האמריקאים מתוך רצון שהם יבצעו את הפעולה. יועציו של הנשיא בוש הססו והוא הודיע לאולמרט (שיחת טלפון ב-13 ביולי 2007) שהאמריקאים לא יתקפו אבל ינקטו מהלך דיפלומטי. מבלי להמתין הודיע אולמרט לנשיא שישראל תתקוף ודרש שלא לבצע את המהלך הדיפלומטי. לכך בוש הסכים.

בחזית הפנימית הוא התמודד עם הססנותו (המכוונת?!)  של ברק (סוגיית היחסים ביניהם מחייבת דיון נפרד). בעת הדיון בקבינט הוא נטל מהאלוף עידו נחושתן (ראש אג"ת) את המצגת שלו והציג לקבינט את המהלך הצבאי. לצידו נצבו באופן נחוש ראש אמ"ן ידלין, הרמטכ"ל אשכנזי ומפקד חיל האוויר שקדי, אשר הבטיח לו שחיל האוויר יוכל לבצע את המשימה. וכך, ב-6 בספטמבר יצאו המטוסים לדרך. בשעת בוקר מוקדמת של ה-7 בספטמבר נשמעה מילת הקוד "אריזונה".

הסיכון שנטל אולמרט היה שהסורים יגיבו בתקיפת העורף. משהתברר לקראת בוקר שהסורים אינם מגיבים וממשיכים להסתיר את עצם קיום הכור, וממילא את חיסולו, נשמעה אנחת הרווחה בקרב מקבלי ההחלטות והמבצעים.

רק 11 שנים לאחר מכן, בחודש מרץ 2018, הותר לפרסם את פרשת התקיפה ולהסיר את העמימות שישראל נקטה בה; עמימות המתחייבת מהסיטואציה המיוחדת של התמודדות ישראל עם איומים בכלל ואיומי גרעין בפרט – אך גם סוגיה נכבדה זו ראויה לדיון נפרד.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן