על חלקה של התקשורת הישראלית במחדל מלחמת יום כיפור

כתב 'ידיעות אחרונות' איתן הבר ז"ל, שנפטר בימים אלה בשנה שעברה, הריח שמשהו אינו כשורה. כך הוא סיפר לי עוד בשנת 1974, בראיון שערכתי איתו בהיותי תלמיד שנה א' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. עשיתי זאת במסגרת כתיבת עבודה סמינריונית על "ההגבלות על חופש העיתונות בתקופת החירום של מלחמת יום הכיפורים". את גזיר העיתון הוא מסר לי במהלך הראיון:

כתב ידיעות אחרונות מוסר: חוגים מוסמכים אמרו הבוקר, כי לא נראתה שום תנועה ישראלית מיוחדת באזור הצפון.

השורות הללו הופיעו ב"ידיעות אחרונות", ביום ששי, ה-5 באוקטובר 1973, ערב יום הכיפורים הנורא ההוא. הבר אמר לי כי סירב לציין את שמו ככותב הידיעה משום שלא רצה להיות אחראי למקרה שהעובדות שצוינו בכתבה יתבררו כלא נכונות.

נושא בנטל האחריות

בתודעה שלנו נצרב איתן הבר כמי שהודיע לציבור על מותו של יצחק רבין. אבל לא אטעה אם אומר שהוא, כמו עיתונאים רבים אחרים, נשא עימו את תחושת האשם הכבד של שיתוף הפעולה עם צה"ל בהסתרת המצב האמיתי ששרר בגבולות בערב יום הכיפורים ההוא.

כך תאר בפני הבר את הדברים: ביום חמישי, ה-4 באוקטובר 1973, ידעו הכתבים הצבאיים על ריכוזי הכוחות בחזיתות השונות (אעיר כי חטיבה 7 עלתה מסיני לרמת הגולן והדבר היה גלוי לחלוטין). קציני צה"ל ששוחחו עם הבר אמרו לו שהמצב בגזרה "חם". הבר פנה לדובר צה"ל והודיע לו כי יפרסם ידיעה לפיה צפויה התלקחות בגבול הסורי. דובר צה"ל הגיב ואמר: "אתה רוצה שהחיילים לא יצאו לחופשת יום הכיפורים?".

למחרת, בשעה 05:00 לפנות בוקר שוחח דובר צה"ל עם הבר מ"הבור", כשלצידו הרמטכ"ל וראש אמ"ן. הוא אישר כי מטוסים מפנים את משפחות היועצים הרוסיים מקהיר אבל חזר על גרסתו לפיה "לא יהיה כלום". כך נולדה אותה ידיעה שהבר סרב לחתום עליה.

סיפור דומה סיפר הכתב הצבאי של מעריב יעקב ארז. ארז סיפר כי כעשרה ימים לפני יום הכיפורים הוא נסע לרמת הגולן לבקר את אחיו, סא"ל עודד ארז, מג"ד שריון (גדוד 53 של חטיבה 188), שנפצע במלחמה, חזר לשירות ונהרג בינואר 1976 בתרגיל שריון בסיני. עודד ארז וחבריו לגדוד הראו ליעקב ארז כיצד השריון הסורי פרוס מעבר לגבול ואת המפות שהצביעו על הפריסה.

גם הצנזורה הצבאית וגם עורכי עיתונו של ארז סרבו לאשר לו לפרסם ידיעה בעניין. הוא ראיין מפקדים בחזית הדרום לרבות האלוף אלברט מנדלר, מפקד כוחות צה"ל בסיני, שאמור היה להתחלף יום אחר יום הכיפורים, וכל שאמר לארז בסוף הפגישה היה – שאם  לא יהיו חילופי מפקדים אז שום דבר לא בסדר.

ארז כתב ידיעה ארוכה על מצב הכוננות אבל הצנזורה הותירה מתוכה שתי שורות: "כוחות צה"ל עוקבים בעירנות אחר הנעשה בצד המצרי של תעלת סואץ וננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים את האפשרות של הפתעה".

לימים יאמר משה ז"ק, עורך מעריב, כי עורכי העיתונים ראו בשמירה על מורל הצבא ערך עליון. מלחמת יום הכיפורים חוללה משבר גדול בחברה הישראלית כולה וגם בתקשורת, והיא מהווה נקודת סיום ב"ירח הדבש" שבין התקשורת לממסד המדיני והצבאי.

ממפרץ החזירים לתעלת סואץ

הואיל ובחקר ההיסטוריה איננו שואלים את השאלה "מה היה קורה אילו?", קרי אם הידיעה הייתה מתפרסמת במלואה, אביא כאן סיפור מההוויה האמריקאית, בהקשר של הפלישה הכושלת למפרץ החזירים בתקופת נשיאותו של ג'ון קנדי. סיפר זאת העיתונאי רפי מן, והדבר פורסם ב"עין השביעית".

באפריל 1961 פרסם הניו-יורק טיימס ידיעה בה נאמר כי הסי.איי.אי. מאמן בגואטמלה גולים קובניים לצורך פלישה לקובה. ההיסטוריון, ארתור שלזינגר הבן, אמר כי הוא הצליח לבלום פרסומה של ידיעה על ההכנות לפלישה בעיתון 'ניו רפבליק', לאחר התייעצות עם הנשיא קנדי.

כתב 'הטיימס', טד שולץ, גילה את כוונות הפלישה והכין על כך דו"ח ממצה. עורכי 'הניו יורק טיימס' היססו לאשר את הפרסום, בעיקר נוכח החשש שיגבו קורבנות אדם והאחריות תוטל עליהם (הדברים התרחשו זמן רב לפני פרשת מסמכי הפנטגון ופרשת ווטרגייט). חשש זה הביא לדחיקת המאמר מכותרת של ארבעה טורים לכותרת של טור אחד בעמוד הראשון.

ב-7 באפריל 1961, פורסמה בעמוד הראשון ידיעה קטנה לפיה 6,000-5,000 אנשים מתאמנים בפלורידה לקראת פלישה לקובה. העיתון פרסם פרטים רבים על הפלישה המיועדת למעט המועד הצפוי של הפלישה. כעבור שבועיים, ב-17 באפריל 1961, התרחשה הפלישה במפרץ החזירים שהסתיימה בכישלון צורב בו נהרגו 90 גולים קובניים וכ-1,200 נשבו. תשעה גולים קובניים הוצאו להורג על-ידי משטרו של פידל קאסטרו. שתי ספינות הספקה אמריקאיות טובעו.

במפגש שערך הנשיא קנדי עם עורכי העיתונים הוא ציטט את הפרסום הראשון בעיתונות  כדוגמא לעיתונות הפוגעת בביטחון הלאומי, בכך שגלתה את דבר הפלישה. אך בשיחה פרטית שקיים בחדר צדדי  עם העורך האחראי באותו זמן טרנר קטלדג', הוא אמר לו כך (על פי עדותו של קטלדג'): "אולי אם היית מפרסם עוד על המבצע, היית מציל אותנו מטעות קולוסאלית".

האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום כיפור אילו היה פרסום נרחב יותר ואמיתי על המצב בגבולות הדרומי והצפוני? זו שאלה שבדרך כלל נמנעים מלדבר בה במחקר היסטורי. ניתן לומר כי קביעה לפיה פרסום נרחב היה מונע את ההפתעה היא בבחינת חכמה שלאחר מעשה, קל וחומר כאשר בוחנים את "לקט המודיעין" מיום 5.10.1973 לפיו הסבירות למלחמה – נמוכה.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן