הסדרה "שעת נעילה" לא מתאימה לכולם

"שעת נעילה" מבית תאגיד השידור הישראלי 'כאן' פרצה בסערה לשיח הציבורי, ומיד כשנתקלתי בה התחלתי לחשוב: לצפות או לא לצפות? כמאמר המשורר, זוהי השאלה. ובכן, לגבי התשובה ברורה: אני לא מתכוון לצפות בסדרה "שעת נעילה". קשה לי, ואני מרשה לעצמי להניח שלא רק לי. ויחד עם זאת – אמליץ לכל מי שהוא לא בן הדור שהשתתף במערכה נוראה זו לראות.

הואיל ואני חסיד מובהק של חופש הביטוי והיצירה, אני חושב שיש חשיבות בהקרנה של סדרות מעין אלו, ולו כדי לחבר אליה את הדורות שבאו אחרי דור המלחמה, והדורות הבאים.

אין לי שום דבר נגד הסדרה ויוצריה, ההיפך – יש בי הערכה מלאה על עצם ההתמודדות עם הסוגיה, על התכנים ועל הביצוע האמנותי (הטריילרים עושים את העבודה). כל הטיעונים שמועלים לגבי אי-דיוקים כאלה או אחרים הם פשוט לא לעניין ומחטיאים את המטרה. פשוט לי, באופן אישי, קשה להתמודד עם התמונות והמראות, שאת חלקם חוויתי.

אומר שקשה לי בכלל עם האפוסים של המלחמות, החל מ"במערב אין כל חדש", "מעתה ועד עולם", "סטלינגרד", וכלה באלו של השנים האחרונות – "פרל הארבור", "דנקרק" ו"מידווי". זו בעיה אישית ותחושה אישית שאיננה נוגעת ליצירה עצמה, לטיבה ולמסרים שהיא מעבירה, גם אם מדובר ביצירה שמעבירה את חווית המלחמה בעיניים רומנטיות.

לגבי מלחמת יום הכיפורים קשה לי עוד יותר. כפי שכבר כתבתי, בכל שנה בהתקדש הימים שבין התאריך העברי לתאריך הלועזי של פרוץ המלחמה, אני נתפס למועקה. או במילים אחרות – אני הופך להיות אדם אחר. לכן קשה לי לראות את אימי המלחמה הזו על המסך.

מי כן צריך לראות אותה?

אני סבור שצריך להראות את הסרטים העוסקים במלחמות ישראל, ואת הסדרה הזו בכללם. יש משהו בתיווך המציאות באמצעות המסך, המשחק והגירוי החושי הם מספקים, איכות מסוג שונה מאשר מה שאפשר לקרוא בספרים.

הייתי ממליץ לצפות בהם בצבא, ובעיקר בקורסי המפקדים. צריך להראות אותם באקדמיה – בקורסים העוסקים במדע המדינה, ממשל ופוליטיקה, מדיניות ציבורית וגם פסיכולוגיה. מובן שצריך להראות אותה במוסדות המלמדים את אומנות הקולנוע. צריך להראות אותם בכיתות הבוגרות של בתי הספר התיכוניים. צריך להראות אותם בכל הפורומים המציעים לצופים הרצאות ומופעי אומנות.

אבל, יש לי תוספת – אני מציע בחום שכל הקרנה תלווה בדברים של מי שהשתתף במלחמה ההיא (ועמותת המרכז למלחמת יום הכיפורים שאני חבר בה תעמיד לכל מי שיחפוץ בכך את המרצה המתאים), ויסביר את הדברים מנקודת מבטו. כי בסוף העניין הוא לא בסוג הטנק או הנשק האישי, המוקרנים בסדרה. העניין הוא בתמונה הכללית – מה קרה שם באמת.

אפשר לשלוח אותם להרצות גם בלי הסדרה, אבל יחד איתם החוויה תהיה יותר ממצה ומעשירה. להבדיל, כפי שמצרפים "איש עדות" למסעות בפולין, ולא מסתפקים בצפייה ב"רשימת שינדלר".

אלא שעלינו להזדרז – המפקדים של אז הם כבר בני 80 פלוס, חלקם כבר אינם איתנו. הצעירים יותר, אלו שהיו אז בני 18, הם כיום בני 65 פלוס, כוחם עוד במותניהם ומן הראוי לנצל זאת.

אז אני לא אצפה… אבל בכל זאת – המסך קורא…

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן