רעידת אדמה ראשונה התרחשה ב-6 באוקטובר 1973. צבאות מצרים וסוריה תקפו במפתיע את ישראל ופתחו במלחמת יום הכיפורים. לא עברה שנה, ובאותו יום של הראשון באפריל 1974 פורסמה ועדת החקירה הממלכתית, היא ועדת אגרנט, את הדו"ח החלקי הראשון שלה. סערה התחוללה בקרב הציבור הישראלי, בהנהגה המדינית ובדרג הצבאי.

41 שנים עברו מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, והוא עדיין מהווה נכס אסטרטגי ומרכיב חשוב בין מרכיבי תפיסת הביטחון של ישראל. מפרספקטיבה היסטורית ניתן כבר לשפוט את התהליך, ההחלטה והמנהיגות שגילו בגין וסאדאת.

יש היבט מסוים שמטריד אותי בכל הקשור ל"עסקת המאה" שהציג לאחרונה הממשל האמריקני. אני לא מתכוון להתייחס לפרטיה באופן ספציפי; לא משום שאין לי דעה בעניין, אלא משום שכל עיסוק בנושא בימים אלו קשור אך ורק למחלוקות הפוליטיות בתקופה של ערב בחירות. כל ניסיון לעסוק בנושא באופן ענייני נצבע מיד בצבעים של ימין ושמאל, וממילא אינו רציני.

שוב נחשף מחדל. פרסום מרתק של יואב זיתון ב'ידיעות אחרונות' ואתר ynet על המוכנות, ואולי נכון יותר לומר על חוסר המוכנות של אוגדה 319, האוגדה המופקדת על לחימה בגזרת לבנון, לקראת המערכה הבאה מעלה על סדר היום – פעם נוספת – את סוגיית המצב הרעוע ביחידות מחסני החירום (הימ"חים) בצה"ל. על פי הפרסום נדרשה פניה לבית המשפט כדי לקבל אישור לפרסם את החומר, ולמזלנו בית המשפט נקט בגישת "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר...".

יש משפטים הנחרתים בהיסטוריה של עם. אצלנו היה זה בתחילה המשפט של יוסף טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו...". 35 שנים לאחר מכן היו אלו המילים של אורי אילן, בן קיבוץ גן שמואל וחייל גולני: "לא בגדתי... התאבדתי". החודש ימלא 65 שנים להתאבדותו בכלא הסורי, ועד היום מרחפת חידה קטנה מעל דברי ההספד שנשא משה דיין מעל קיברו של אילן.