הלקח שלא נלמד

"למידה מן הניסיון היא יכולת שכמעט אף פעם לא נעשה בה שימוש", כך אמרה ההיסטוריונית המפורסמת ברברה טוכמן, מחברת הספר האל-מותי "מצעד האיוולת". לצערנו, כשמדובר במדיניות, בצבא, באירועים ציבוריים טראומטיים – נדמה שמשפט זה מתגשם פעם אחר פעם לנגד עינינו.

ועדות חקירה וגופי בדיקה קמו אחרי שורה של אירועים מרכזיים בתולדות מדינת ישראל. גופים אלו קובעים עובדות, מסיקים מסקנות ובחלק מהמקרים ממליצים המלצות. חלק מההמלצות הן אישיות ובסופן בעל תפקיד – נבחר ציבור או עובד ציבור (לרבות אנשי צבא) "הולכים הביתה". חלק מההמלצות הן מערכתיות ומהותיות. השאלה היא האם המלצות אלה מיושמות על-ידי מקבלי ההחלטות כולן או חלקן או בכלל לא ואם לא מדוע?

ההיסטוריה, כפי שמשתקפת מסדרה זו של הרצאות, מראה כי כשלים חוזרים על עצמם שוב ושוב משום שהלקחים לא מופקים והמלצות אינן מיושמות. פרקטיקה זו משתקפת מן הכשל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים וממסקנות ועדת אגרנט; מכשל המודיעין המערבי ביחס למתקפה בעיראק (1991); מדוח הוועדה לחקר אירועי אסון התאומים (9/11).

בסדרת הרצאות זו ננתח את האירועים הללו, ונדון גם בהפקת לקחים בצה"ל – מדוע תאונות אימונים חוזרות על עצמן? כיצד נפלו טובי הבנים בכניסת הנגמ"שים לסג'עיה; האם לעולם נידונו הימ"חים והעורף לסבול מהזנחה? מה השתנה מדו"ח ועדת אגרנט לדו"ח וינוגרד ועד דו"ח מבקר המדינה על 'צוק איתן'?