fbpx
בלוג

לא צריך ועדת חקירה – הכל ידוע!!!

ב – 7 באוקטובר 1973, בישיבת ממשלה שהתקיימה בדיוק 50 שנים לפני הפתעת אוקטובר 2023, שאלה גולדה מאיר את אחד מחברי ממשלתה "אם הוא רוצה ועדת חקירה?". כך מבלי דעת יצאה לדרך ועדת אגרנט. רבים וטובים בינינו עוסקים כבר היום, תוך כדי הלחימה, קבורת הנספים וטיפול בפצועים, בוועדת החקירה שתקום לאחר שהחיים ישובו למסלולם, ככל שדבר זה יקרה בכלל. אומר מיד כי יהיה צורך בוועדת חקירה רק אם בכתב המנדט שלה היא תוסמך, במפורש ומבלי שהדבר יהיה נתון לפרשנות משפטית מפותלת, לדון בכל אותם נושאים שוועדת אגרנט נמנעה מלדון בהם. בראש ובראשונה יהיה צורך לדון בסוגית העצמת החמאס ודיכוי הרשות הפלסטינית, בהעדפת התנחלויות סהרוריות על פני הגנת יישובי הדרום ובטיפוח כלכלי של מגזרים המוצצים את לשדה של הכלכלה הישראלית מבלי שיתרמו דבר לחוסנה.

ראי אדמה עד כמה היינו בזבזנים

בעת הזו, כאשר אנו קוברים את מתינו, מביטים בתמונות החטופים והשבויים, מלווים את משפחות הנעדרים ואת אלה שליד הפצועים, דלה לשוננו והיא מחפשת את המילים הנכונות והמתאימות. ניתן לתאר את מצבנו במילים רבות – הלם, זעם, כעס, עצב גדול, תסכול, תחושת אובדן ועוד ועוד. "לא יהיה יותר קיבוץ בארי" כתב נחום ברנע "כמו בקישינב השיטה פרחה והשוחט שחט". אילו היה לנו זמן היינו מקבלים את ה"הזמנה למסיבת הבכי" (ארנון לפיד, פברואר 1974). אבל אין לנו זמן. אנו נקראים פעם נוספת למלחמה. אם יש בי תחושה כלשהי הרי שזו תחושה של עצב על עם ישראל ש"נירמל" את המלחמות וכאילו התרגל לכך שבכל עשור יש מלחמה ואינני מדבר רק על מבצעים שכמוהם כמלחמה. כשנולדתי בשנת 1951 אמר אבי, שסיים את חלקו במלחמת העצמאות, שאני לא אצטרך להילחם כי יהיה שלום. אז הוא עוד נלחם ב 1956, 1967 והתנדב ב – 1973 ואני נלחם מאז 1970 וכבר ראיתי חמש מלחמות והרבה מבצעים. אינני יכול לומר לנכדי בן השלוש שהוא לא יצטרך להתגייס. זה יהיה חוסר אחריות מצידי, שהרי כפי שכתבה רחל שפירא "כי מלחמתה כה ארוכה" ו"היא על חרבה תחיה".
אודות

נעים מאוד –  מוטי גלוסקה, 

נשוי ואב לשלושה, תושב הרצליה.

לאורך חיי הבוגרים העסיקה אותי השאלה מדוע איננו לומדים מההיסטוריה. מדוע כשלים חמורים המתגלים בתהליכי קבלת ההחלטות חוזרים שוב ושוב, ולעיתים אנו משלמים על כך מחיר דמים יקר. כך, אחרי כ-40 שנים בעולם המשפט, פניתי למחקר היסטורי.

כיום אני שוקד על עבודת הדוקטורט שלי במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, כאשר כותרת המחקר היא "בין אגרנט לוינוגרד: סוגיות ביישום המלצות של ועדות חקירה", בהנחייתה של פרופ' חנה יבלונקה.

נעים מאוד –  ד"ר מוטי גלוסקה, 

נשוי ואב לשלושה, תושב הרצליה.

לאורך חיי הבוגרים העסיקה אותי השאלה מדוע איננו לומדים מההיסטוריה. מדוע כשלים חמורים המתגלים בתהליכי קבלת ההחלטות חוזרים שוב ושוב, ולעיתים אנו משלמים על כך מחיר דמים יקר. כך, אחרי כ-40 שנים בעולם המשפט, פניתי למחקר היסטורי.

כיום אני שוקד על עבודת הדוקטורט שלי במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, כאשר כותרת המחקר היא "בין אגרנט לוינוגרד: סוגיות ביישום המלצות של ועדות חקירה", בהנחייתה של פרופ' חנה יבלונקה.

את התואר הראשון והשני סיימתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. עבודת המוסמך שלי עסקה בחופש הביטוי, בהנחיית פרופסור אמנון רובינשטיין. מאז סיימתי את לימודי אני מרצה באקדמיה בתחום עיסוקי המקצועי כמשפטן – בתחום הנדל"ן.

פעילותי האקדמית הייתה מלווה בפעילות ציבורית ענפה: הייתי חבר הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, הקמתי וניהלתי את המוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין ומיד לאחר מלחמת יום הכיפורים הייתי ממקימי תנועת 'שינוי'.

הקשר העמוק שלי לתחום הביטחון החל עם גיוסי לצה"ל לפני 50 שנים. לאחר שהשתתפתי בכל מערכות ישראל מאז – מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה וכל המבצעים הקצרים יותר – נרשמו לזכותי מאות אם לא אלפי ימי מילואים בפיקוד הצפון, שם שימשתי כמפקד יחידה לוגיסטית בדרגת אלוף-משנה. בתפקידי הייתי ממונה על מערך השליטה בהיסעים ותנועות, והשתתפתי גם ביציאת צה"ל מלבנון (שנת 2000) ובהתנתקות (2005).

ההיכרות שלי עם המערכת הצבאית ומערכת היחסים בינה לבין הדרג המדיני סיקרנו אותי, והובילו לכך שסוגיית הקשר הזה ותהליכי קבלת ההחלטות יעמדו במרכז המחקר שלי. המחקר הוא אקדמי, אולם הכוונה היא שתהיה לו השפעה על תהליכי הלמידה, וקבלת ההחלטות בתחום החשוב ביותר למדינת ישראל ותושביה – תחום הביטחון הלאומי.

------

לפניות והזמנת הרצאות ניתן לפנות אלי בכתובת הדוא"ל: מוטי גלוסקה - moti@mgluska.co.il

קרא/י עוד
המחקר שלי
מלחמת לבנון השנייה. צילום: ChameleonsEye / Shutterstock.com
ועדת וינוגרד. צילום: משה מילנר, לע"מ
טנקים ישראלים בסיני, מלחמת יום כיפור. צילום: רון אילן, לע"מ
ועדת אגרנט. צילום: יעקב סער, לע"מ
והארץ תרעד...

רעידת אדמה התחוללה באוקטובר 1973 – מלחמת יום הכפורים פרצה. חצי שנה לאחר מכן, באפריל 1974, התחוללה רעידת אדמה שניה – פורסם הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט: רעידת אדמה ציבורית ופוליטית.

חודשיים אחרי תחילת המלחמה, ואחרי 5 חודשים של חקירות אינטנסיביות, פרסמה ועדת אגרנט – ועדת חקירה ממלכתית – דו"ח המטיל אחריות כבדה למחדל יום הכיפורים. אמנם הדרג המדיני יצא פטור, אך מחאה ציבורית שישראל לא ידעה כמותה הביאה לכך שממשלתה של גולדה מאיר סיימה את תפקידיה. מנהיגי המחדל הלכו הביתה.

במעבר חד, 33 שנים מאוחר יותר, פרסמה ועדת וינוגרד, ועדת בדיקה ממשלתית, את מסקנותיה לגבי המערכה בלבנון (2006). הפעם הלכו הביתה רמטכ"ל ושר ביטחון.

רעידת אדמה התחוללה באוקטובר 1973 – מלחמת יום הכפורים פרצה. חצי שנה לאחר מכן, באפריל 1974, התחוללה רעידת אדמה שניה – פורסם הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט: רעידת אדמה ציבורית ופוליטית.

חודשיים אחרי תחילת המלחמה, ואחרי 5 חודשים של חקירות אינטנסיביות, פרסמה ועדת אגרנט – ועדת חקירה ממלכתית – דו"ח המטיל אחריות כבדה למחדל יום הכיפורים. אמנם הדרג המדיני יצא פטור, אך מחאה ציבורית שישראל לא ידעה כמותה הביאה לכך שממשלתה של גולדה מאיר סיימה את תפקידיה. מנהיגי המחדל הלכו הביתה.

במעבר חד, 33 שנים מאוחר יותר, פרסמה ועדת וינוגרד, ועדת בדיקה ממשלתית, את מסקנותיה לגבי המערכה בלבנון (2006). הפעם הלכו הביתה רמטכ"ל ושר ביטחון.

ועדת אגרנט סברה כי הדרג המדיני עומד למשפט הציבור. ועדת וינוגרד, בניגוד אליה, סברה כי על הדרג המדיני ליטול אחריות על תהליך לקוי של קבלת החלטות ויציאה למלחמה מבלי לדעת מה מטרותיה, כיצד מנהלים אותה וכיצד מסיימים אותה.

למרות ההבדל ביניהן מדהים ומרתק לראות כי שתי הוועדות מגיעות למסקנות זהות לחלוטין. כך נכתב למשל בדו"ח החלקי של ועדת אגרנט (1974): "עוד אנו סבורים, שבעתות מלחמה מן הראוי שהממשלה תסמיך את ראש הממשלה להקים צוות שרים מצומצם בראשותו (של לא יותר מחמישה חברים), אשר יהיה מופקד על ההכרעה בעניינים דחופים הנוגעים לניהול המלחמה".

מילים זהות כמעט לחלוטין ניתן למצוא בדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד (2008): "למסד מוסד דמוי "קבינט מלחמה", שיופעל בשעת משברים ביטחוניים חמורים, שייפגש בתכיפות, וידון במתווה המהלכים הכולל כמו גם בסוגיות ספציפיות מרכזיות. בפורום זה צריכים, בין השאר, להיות חברים שרי ממשלה בעלי ניסיון מדיני ובטחוני, ללא קשר לצרכים קואליציוניים".

בהפרש של שלושים ושלוש שנים הגיעו שתי ועדות שונות, שהורכבו ממשפטנים בכירים, אנשי צבא בדרגות גבוהות ואנשי אקדמיה, למסקנות זהות לחלוטין. אפשר היה ממש "לשתול" כל אחד מהקטעים שצוטטו לעיל בתוך הדו"ח האחר – ואי אפשר היה להבחין בהבדל.

שתי הוועדות סברו כי אין בישראל גוף מקצועי מצומצם – מעין "קבינט מלחמה" – שתפקידו לנהל את המערכה הצבאית ולקבל החלטות תוך כדי ניהול. שתיהן מצאו כי לא היה גוף מודיעיני מקצועי לצד מקבלי ההחלטות, שיניח בפנים תשתית ראויה של מידע לפני קבלת החלטות – הן בתחום המדיני והן בתחום המודיעיני; שתי הוועדות הגיעו למסקנה שמצב זה הביא לקבלת החלטות שגויות, שאף גרמו לאבדן חיי אדם.

בתמצית: שתי הוועדות ביקרו קשות את תהליכי קבלת ההחלטות ערב יציאה למלחמה, את אופן ניהולה ואת ההליכים שהובילו לסיומה, ובכל זאת נדמה שהמסקנות לא הובילו לשינוי אמיתי ויסודי.

חלפו 10 שנים מאז פורסם דו"ח וינוגרד ומבקר המדינה פרסם דו"ח חריף על התנהלות הדרג המדיני במבצע "צוק איתן" תוך שהוא מצטט מדו"חות אגרנט ווינוגרד – בחינת אין חדש תחת השמש...

בימים אלו אני שוקד על מחקר מקיף, שמטרתו לנסות להגיע לשורש הבעיה: מהו ההסבר לכך שבסוגיות מהותיות ומרכזיות בתחום ניהול ענייני הביטחון של מדינת ישראל ישנם כשלים וליקויים החוזרים שוב ושוב?

כדי לבחון זאת אני מבקש לסקור את תהליך יישום ההמלצות של ועדת אגרנט וועדת וינוגרד ככל שהן אכן יושמו במלואן, בחלקן או בכלל לא. לאור תוצאות סקירה זו, וככל שהמלצות לא יושמו ככל או לא יושמו במלואן, אנסה למצוא הסבר לתופעה זו –

מדוע לא נלמדו הלקחים והוסקו המסקנות המתבקשות מעבודת הוועדות? האם עובדה זו היא הגורם לכשלים חוזרים ונשנים בניהול המערכות המדיניות והצבאיות של ישראל, עד כדי אבדן בחיי אדם?

עוד שאלות שאבקש לבחון לאור הראיות והמידע שיעלה במחקר שלי:

- כיצד מגיב הציבור מרגע התרחשות האירוע הטראומטי ולאור חקירת הוועדה ופרסום מסקנותיה? האם ומדוע הציבור מסתפק במציאות אשמים ו"עריפת ראשים", אך אינו נותן את הדעת ליישום המלצות מהותיות ותיקון ליקויים?

- האם אכן יש הבחנה בין כישלון הדרג המדיני (הנבחר) לבין כישלון הדרג הצבאי (הממונה)?

- מדוע בעצם נוטים מקבלי ההחלטות (הפוליטיקאים) למנות ועדות חקירה? – הגם שאלו מטילות עליהם אחריות.

מחקר זה, אני מקווה, יתרום לא רק להבנה אקדמית ותיאורטית של ההיסטוריה הקרובה בישראל, אלא יהווה גם זרז לשינוי תודעתי במציאות – בתהליכי קבלת החלטות, באופן שבו אנו מפקידים לקחים מאירועים מהותיים ובצורה שבה אנו מתמודדים איתם.

במהלך המחקר אפרסם כאן בבלוג שלי תובנות וממצאים שוודאי יעניינו כל חוקר, תיאורטיקן וחובבי היסטוריה מדינית.

הרצאות
צור קשר