מדי שנה, בימים שבין חג יום הכיפורים (לפי התאריך העברי) לבין ה-6 באוקטובר (ככל ששני המועדים אינם חלים באותו יום), כמעין ריטואל קבוע, אנו עוסקים במלחמה הנוראה ההיא ובימים הקשים של הלחימה. העיסוק נע בין המחדל המדיני והמודיעיני, סיפורי הקרבות והלוחמים לבין העיסוק בנופלים במערכה, באמצעות העלאת תמונותיהם ודברים שנכתבו אודותיהם באמצעי התקשורת השונים וברשתות החברתיות. בנושא הראשון אני עוסק במסגרת המחקר שלי, אבל כל שנה ב-6 באוקטובר את מקומו של השכל תופס הרגש, וליבי עם הנופלים וזכרם. בהקשר זה יש לי חוויה אישית שמעטים חוו כמותה.

כתב 'ידיעות אחרונות' איתן הבר ז"ל, שנפטר בימים אלה, הריח שמשהו אינו כשורה. כך הוא סיפר לי עוד בשנת 1974, בראיון שערכתי איתו בהיותי תלמיד שנה א' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. עשיתי זאת במסגרת כתיבת עבודה סמינריונית על "ההגבלות על חופש העיתונות בתקופת החירום של מלחמת יום הכיפורים". את גזיר העיתון הוא מסר לי במהלך הראיון...

קו מחבר עובר בין אותו יום כיפורים של 1973 ליום הכיפורים של שנת 2020. כאשר יתפוגגו ענני הקורונה ונצא מהמשבר, יהיה צורך לחקור מה בדיוק התרחש כאן בימים הנוראים הללו. יהיה צורך לחקור בדיוק כפי שהיה צורך להקים את ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים, את ועדת כהן אחרי הטבח במחנות הפליטים בביירות ואת ועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה.

ביום ג', ה-14 בספטמבר 1982, שלושה ימים לפני ערב ראש השנה תשמ"ג, שחל כמו השנה בערב שבת, עמד רב סרן צעיר במסדרונות החפ"ק של פיקוד הצפון, בעאליי שבהרי השוף המשקיפים על ביירות. הוא צעק במלוא גרונו כי אם הפלנגות הנוצריות יכנסו למחנות הפליטים הפלסטיניים בביירות – יהיה שם טבח נוראי. איש מהקצינים הבכירים שחלפו על פניו לא נתן דעתו לזעקותיו של אותו קצין צעיר.

בימים אלה, כאשר שוררת "חמיצות" בכל הקשור לתהליכי קבלת החלטות בחברה הישראלית, ראוי לחזור ולבחון תהליך דרמטי שהתרחש השבוע לפני 13 שנה. "ניגון שקט" הוא השם שנתן חיל האוויר למבצע תקיפת הכור הסורי בדיר א-זור בלילה שבין ה-6 ל-7 בספטמבר 2007. כיצד התנהל תהליך קבלת ההחלטות מרגע מסירת הידיעה ועד שאחרון הטייסים השמיע את מילת הקוד "אריזונה", שפרושה – המשימה הושלמה?