ב – 7 באוקטובר 1973, בישיבת ממשלה שהתקיימה בדיוק 50 שנים לפני הפתעת אוקטובר 2023, שאלה גולדה מאיר את אחד מחברי ממשלתה "אם הוא רוצה ועדת חקירה?". כך מבלי דעת יצאה לדרך ועדת אגרנט. רבים וטובים בינינו עוסקים כבר היום, תוך כדי הלחימה, קבורת הנספים וטיפול בפצועים, בוועדת החקירה שתקום לאחר שהחיים ישובו למסלולם, ככל שדבר זה יקרה בכלל. אומר מיד כי יהיה צורך בוועדת חקירה רק אם בכתב המנדט שלה היא תוסמך, במפורש ומבלי שהדבר יהיה נתון לפרשנות משפטית מפותלת, לדון בכל אותם נושאים שוועדת אגרנט נמנעה מלדון בהם. בראש ובראשונה יהיה צורך לדון בסוגית העצמת החמאס ודיכוי הרשות הפלסטינית, בהעדפת התנחלויות סהרוריות על פני הגנת יישובי הדרום ובטיפוח כלכלי של מגזרים המוצצים את לשדה של הכלכלה הישראלית מבלי שיתרמו דבר לחוסנה.

בעת הזו, כאשר אנו קוברים את מתינו, מביטים בתמונות החטופים והשבויים, מלווים את משפחות הנעדרים ואת אלה שליד הפצועים, דלה לשוננו והיא מחפשת את המילים הנכונות והמתאימות. ניתן לתאר את מצבנו במילים רבות – הלם, זעם, כעס, עצב גדול, תסכול, תחושת אובדן ועוד ועוד. "לא יהיה יותר קיבוץ בארי" כתב נחום ברנע "כמו בקישינב השיטה פרחה והשוחט שחט". אילו היה לנו זמן היינו מקבלים את ה"הזמנה למסיבת הבכי" (ארנון לפיד, פברואר 1974). אבל אין לנו זמן. אנו נקראים פעם נוספת למלחמה. אם יש בי תחושה כלשהי הרי שזו תחושה של עצב על עם ישראל ש"נירמל" את המלחמות וכאילו התרגל לכך שבכל עשור יש מלחמה ואינני מדבר רק על מבצעים שכמוהם כמלחמה. כשנולדתי בשנת 1951 אמר אבי, שסיים את חלקו במלחמת העצמאות, שאני לא אצטרך להילחם כי יהיה שלום. אז הוא עוד נלחם ב 1956, 1967 והתנדב ב – 1973 ואני נלחם מאז 1970 וכבר ראיתי חמש מלחמות והרבה מבצעים. אינני יכול לומר לנכדי בן השלוש שהוא לא יצטרך להתגייס. זה יהיה חוסר אחריות מצידי, שהרי כפי שכתבה רחל שפירא "כי מלחמתה כה ארוכה" ו"היא על חרבה תחיה".