במאמר הקודם עסקנו בכשלים שעלו מדו"חות ועדת אגרנט ווינוגרד, והאופן הדי-מדהים שבו הם חוזרים על עצמם מאז ועד היום בזירות שונות. לבקשת הקהל נתייחס גם לצד החיובי – כיצד כן מקבלים החלטה נכונה? מהם התהליכים הרצויים? אם כך, חזרה לועדת וינוגרד, שסיכמה זאת באופן די ממצה.

משבר הקורונה חושף אותנו מדי יום לתהליכי קבלת ההחלטות, הן של הדרג המקצועי הממונה (משרד הבריאות) והן של הדרג המדיני הנבחר (ראש הממשלה, שר הבריאות, הממשלה, הקבינט והכנסת). מוקדם עדיין לבחון את התהליכים הללו, ועדיין לא ברור אם התהליכים יחקרו או יבדקו במסגרת של ועדת חקירה או ועדת בדיקה כלשהי. בהיבט ההיסטורי, ההיבט שאני חוקר אותו, אין לנו עדיין את ממד הזמן והפרספקטיבה לבחינת האירועים. למלחמה בקורונה קדמו שתי מלחמות במהלך קיומה של מדינת ישראל, שהיו יכולות ללמד אותנו לנהל תהליך קבלת החלטות מסודר. השאלה היא האם מישהו למד, והאם מישהו יישם.

מלחמת ההתשה הייתה מלחמה קשה. אולי הקשה במלחמות ישראל. היא נמשכה כמעט 3 שנים וזכתה לכינוי "מלחמת אלף הימים". במערכה זו נפלו 986 חיילים. 32 שנים לאחר סיומה הכיר צה"ל במערכה כמלחמה והעניק את אות המערכה למי שהשתתף בה בין ה-11 ביוני 1967 ל-8 באוגוסט 1970. המלחמה הותירה צלקות עמוקות אצל מי ששרת בסיני ובעיקר אצל אלה שהיו במעוזים.

תופעת מצבם הירוד יחסית של הארכיונים במדינת ישראל לעומת מקביליהם במדינות מערביות אחרות היא תופעה מוכרת ועצובה. עתה בא מבקר המדינה ומאשרר: ישראל מצנזרת את עצמה לדעת. מצב זה משפיע לא רק על חוקרי האקדמיה – עמדתי האישית היא שחקר העבר נועד לא רק לצרכים אקדמיים נטו, אלא עלינו גם ללמוד ממנו לקח למען העתיד.

סמל ראשון איתן ברק היה אחד מבין רבים ששילמו את מחיר הכישלון של ההנהגה שלנו, כישלון שניתן היה למנוע אם רק היינו משכילים ללמוד מן ההיסטוריה, להפיק לקחים, להפנים את הטעויות ולשפר את הטעון שיפור.