"אנו צועדים בשתיקה. אין בכי, אין התייפחות. במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד". כך כתב ביומנו סווק אוקונובסקי ב-9 באותו חודש שחור, יום אחרי פיצוץ הבונקר ברחוב מילא 18, המפקדה הראשית של ארגון אי"ל. "אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט". חמש שנים מאוחר יותר, כמעט בדיוק באותו תאריך, כבר עמד דוד בן גוריון על בימת בית דיזינגוף ונשא נאום חגיגי, אופטימי ומשמח מאין כמותו. משואה לתקומה.

החודש לפני 50 שנים נשלח לראש הממשלה גולדה מאיר מכתב השמיניסטים. זה היה אירוע מכונן בתולדות המחאה החברתית בישראל, שעד אז, ככל שהייתה כזו, התמקדה בנושאים כלכליים וחברתיים. בפעם הראשונה אותגר בגלוי על ידי בני נוער האתוס הישראלי הבלתי מעורער - הגיוס לצה"ל.

המהפך במערכה על עצמאות ישראל חל בחודש אפריל 1948. ימים ספורים לפני חג הפסח וכחודש ימים לפני הכרזת העצמאות, יצא לדרך מבצע "נחשון" - מבצע ששינה לחלוטין את פני המלחמה שהתחוללה בארץ ישראל באותם ימים. חודש מרץ 1948 היה אחד הקשים, אם לא הקשה ביותר במלחמת העצמאות. לא בכדי הוא כונה "מרץ השחור" או "חודש הדמים".

"עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים" נאמר בירושלים ב-11 באפריל 1961, משפט שנחרט לעד בנשמתה של האומה הישראלית. אמר אותו כמובן גדעון האוזנר, בנאום הפתיחה שלו במשפטו של אדולף אייכמן. בשנה הבאה ימלאו 50 שנים לאירוע מכונן זה בתולדות עם ישראל, אירוע שחשף לראשונה את היקף וחומרת הזוועות בפני הציבור ללא תיווך או מסננים.

כולנו היינו רוצים לחשוב שבתקופת משבר חמור הפוליטיקה נדחקת הצידה, מנהיגים בכל העולם נרתמים לניהולו בצורה המקצועית והטובה ביותר והציבור מתאחד סביב מטרה משותפת; שהציבורי מחליף את האישי, שהאגו והאידאולוגיה נכנסים לתקופת המתנה עד יעבור זעם. לצערנו, זהו כנראה אינו המקרה, גם כאשר מדובר במגפה של פעם במאה שנה. מחקרים שפורסמו לאחרונה ב'ניו-יורק טיימס' מצביעים על כך שגם הפעם השיקולים האישיים והפוליטיים משחקים תפקיד משמעותי ביותר בקבלת החלטות, למרות שמדובר בתחום של חיים ומוות הדורש התייחסות קרה ופרקטית.