לא, לא מדובר בטעות דפוס או בכשל היסטורי. הכותרת נבחרה בקפידה, וההסבר יובא בהמשך. ב-5 ביוני 1967 בשעה 07:45 החל מבצע "מוקד". בגל הראשון של תקיפת מטוסי חיל האוויר נפגעו 197 מטוסים מצריים והוצאו מכלל שימוש 6 שדות תעופה. באותה שעה נתן מפקד פיקוד הדרום אלוף ישעיהו (שייקה) גביש את הפקודה "סדין אדום", ושלוש אוגדות נעו לתוך חצי-האי סיני.

ה-1 ביוני 1967, היום לפני 53 שנים, יזכר בראש ובראשונה בשל אותו אירוע מטלטל שהתרחש בלשכת ראש הממשלה. תיאר זאת מקור מהימן ביותר: תת אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של לוי אשכול וגולדה מאיר. "אשכול!" צעק ויצמן, לאחר שפרץ בבכי לעיני לוי אשכול ויעקב שמשון שפירא, "תן פקודה וצה"ל יצא למלחמה... תן לנו פקודה לצאת למלחמה ואנחנו ננצח..."

ערפילי בוקר קידמו את פנינו כשהגענו לשערי היציאה מלבנון, והמתנו ליציאת כוחות צה"ל. 18 שנים של אחיזה בחבל הארץ הזה הסתיימו. אני הייתי שם ב-24 במאי 2000, מפקד יחידה בדרגת אלוף משנה, עם חיילי, כדי לכוון את התנועה בכיוון דרום. גם בשבילי הסתיימה תקופה.

קראתי לאחרונה שעוד רופא מתמחה היה מעורב בתאונת דרכים אחרי משמרת. הואיל ולפני כמה שבועות זה קרה גם לבת שלי, אחרי משמרת של 26 שעות, החלטתי שאינני יכול לעבור לסדר היום. מחאת הרופאים והמתמתחים היא מחאה מוצדקת מאין כמותה. מדובר בעניין של חיים ומוות בכל כך הרבה אספקטים, שכלל לא ברור מדוע היינו צריכים לחכות עד שתפרוץ מגיפה עולמית כדי לתת את הדעת למתכונת הבלתי נסבלת של שגרת העבודה הרפואית בבתי החולים בישראל.

"אנו צועדים בשתיקה. אין בכי, אין התייפחות. במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד". כך כתב ביומנו סווק אוקונובסקי ב-9 באותו חודש שחור, יום אחרי פיצוץ הבונקר ברחוב מילא 18, המפקדה הראשית של ארגון אי"ל. "אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט". חמש שנים מאוחר יותר, כמעט בדיוק באותו תאריך, כבר עמד דוד בן גוריון על בימת בית דיזינגוף ונשא נאום חגיגי, אופטימי ומשמח מאין כמותו. משואה לתקומה.