"אין יכולת לנצח את מדינת ישראל…"
לא אהבתי את האמירה של גדי איזנקוט לפיה "אין יכולת לנצח את מדינת ישראל, ושכל אחד יפרש זאת איך שהוא מבין…" (בראיון לאלכס פישמן, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 27.9.19). את סוג ההצהרות הזה כבר שמעתי בעבר, ומי שהתפאר בהן בראש חוצות הודה כי טעה טעות גדולה.
אני מכבד מאוד את רב אלוף גדי איזנקוט. הוא היה מפקדי כשהיה אלוף פיקוד הצפון ואני ממונה על תחום התנועות וההיסעים בפיקוד (דרגת אל"מ במילואים). כרמטכ"ל הוא השכיל לנווט היטב במים הסוערים של הפוליטיקה הישראלית על רקע המערכה הבלתי פוסקת בעזה והאיומים מצפון. הוא אחראי לכתיבת מסמך מכונן – "אסטרטגיית צה"ל" שנכתב בשנת 2015 ועודכן בשנת 2018, שהעיד על כך שפרט להיותו איש צבא הוא חושב מחוץ למסגרת הצבאית הצרה. בימים אלו, בהיותו עמית מחקר בוושינגטון, הוא חיבר יחד עם תא"ל (מיל) גבי סיבוני מסמך מפורט על תפיסת הביטחון של ישראל (מזכר 196 של המכון למחקרי ביטחון לאומי). למזכר חשוב זה דרושה התייחסות מקיפה במאמר נפרד.
בפתח הראיון מטיל איזנקוט "פצצה" (תיאור של המראיין אלכס פישמן) באמרו: "מאז סוף שנות ה-60 ישראל היא מדינה בלתי מנוצחת מבחינה צבאית".
האמירה הזו הזכירה לי אמירות מפוקפקות של רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, משה דיין, בסגנון של "אל תירא עבדי יעקב", "ותשקוט הארץ 40 שנה" או דברים שנאמרו בראיון ל"טיים" הניו-יורקי, ביולי 1973, שלושה חדשים לפני המלחמה הנוראה ההיא, לפיה צבאות ערב אינם יכולים לנצח את ישראל. לימים, בתוך כדי המערכה הכבדה, יאמר דיין שלא העריך נכונה את יכולותיו של האויב ושגה בהערכתו את מצב כוחותינו.
מקריאת הראיון והמסמכים שכתב איזנקוט עולה כי הוא מכיר את כוחותינו ומעריך את האויב טוב הרבה יותר ממשה דיין של אז, וכי מחדל נוסח יום הכיפורים לא היה חוזר במשמרת שלו. יחד עם זאת, אמירות בסגנון שהובא לעיל, עלולות ליצור בציבור רושם מוטעה ולטעמי נדרשת הבהרה בשתי נקודות.
האחת – מה משמעותו של ניצחון.
לפי איזנקוט וסיבוני מדובר בפגיעה קשה במערכת השלטונית של האויב ואיום על שרידותו הפוליטית והאישית. לכך יש להוסיף, לטעמי, גם פגיעה קשה בצבאו של האויב עד כי הוא איננו מסוגל להגן על האינטרסים החיוניים של המדינה. לטעמם של איזנקוט וסיבוני, בשל ההרתעה הישראלית על משטרו של אסד ועל מנהיגות החמאס לא היה צורך בהפעלת כוח להשגת ניצחון במשמעות זו.
השניה והחשובה יותר מחזירה אותי לאמירה של קארל פון קלאוזביץ, שלא אבד עליה הכלח: "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים…".
גם אם אקבל את הקביעה שישראל היא בלתי מנוצחת, נשאלת השאלה – האם ישראל מנצחת? לטעמם של איזנקוט וסיבוני מטרתה האסטרטגית של ישראל היא השגת תקופות רגיעה ארוכות ככל האפשר בין המערכות. הבעיה לטעמם היא שמי שמחליט על סיום הרגיעה הוא האויב ומי שצריך להחליט היא ישראל.
בהיותו רמטכ"ל, בעת שכתב את אסטרטגיית צה"ל, סקר איזנקוט את האיומים על ישראל וקבע כי המערכת הצבאית מסוגלת להציע למקבלי ההחלטות מספר דרכי פעולה אפשריות. אולם ההחלטה אם לנקוט במהלך כלשהו ומתי לנקוט בו, היא החלטה של הדרג המדיני. ובנוסח חופשי: אתם (הדרג המדיני) תאמרו לנו מה אתם רוצים ואנחנו נבצע.
איזנקוט פשט את מדיו. הוא מנסח את תפיסת הביטחון אבל מפנה את הדברים לראש הממשלה הבא. אני מצפה מאיזנקוט ליותר.
לא די בקביעה שישראל בלתי מנוצחת. עליו לצעוד עוד צעד קדימה ובהיותו משוחרר (עדיין?) מכבלים פוליטיים (כמו חבריו לצבא המצויים היום ב"כחול לבן") אני מצפה כי "ישחק" את ראש הממשלה הבא וינסה לענות על השאלה הבאה: האם ישראל היא מדינה ש"על חרבה תחיה…" לנצח, או שיש דרך ליישם את שכתב הנביא (ולצערנו שכחנו…) "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה…" איזנקוט וסיבוני אינם מתייחסים לתפיסת הביטחון הלאומי במובן הצר של בניין הכוח ואופן הפעלתו כנגד איומי האויב, הם מתייחסים להיבטים חברתיים ולדמותה של החברה שלנו. במסגרת זו יש לראות במה שנכתב עכשיו משום פתיח להמשך, שעיקרו – לעשות שלום.