האם כניסה קרקעית לעזה תכריע את הטרור?

כוחות חמאס ברצועת עזה. צילום: Abed Rahim Khatib / Shutterstock.com

"מבצע קרקעי בעזה הוא בלתי נמנע", כך טענו רבים עם סיום סבב הלחימה האחרון בעזה נגד הג'יהאד האסלאמי (נובמבר 2019). קולות מן הסוג הזה נשמעו גם בקרב חברים בקבינט המדיני-ביטחוני, חלקם טוענים זאת עוד משעה שמבצע 'צוק איתן' היה בעיצומו. מה שלא נשמע מצד אותם קולות הוא מה הצעד הזה אמור להשיג. אילו מטרות הוא אמור לשרת? במילים אחרות: מה קורה ביום שאחרי?

כשמדברים על מבצע קרקעי הכוונה היא למה שמכונה בז'רגון המקצועי "תמרון יבשתי". תמרון מן הסוג הזה בא לידי ביטוי בכניסת כוחות שריון, הנדסה, חי"ר וחת"ם לשטח האויב בסיוע אווירי, מתוך מטרה לפגוע פגיעות ישירות במטרות קרקעיות ולהנחיל מכות כואבות לאויב. בין היתר יש גם כוונה להשיג הישגים אסטרטגיים כמו תפיסת שטחים חשובים. על פניו, הדיון בסוגית השימוש בתמרון יבשתי קרקעי היא סוגיה צבאית-טקטית מובהקת. אולם גם הדרג הצבאי וגם חלק מאלו הנמנים היום על הדרג המדיני-פוליטי סוברים שהדיון בסוגיה זו חייב שיהיה פתוח לשיח הציבורי (במגבלות המתבקשות) כיוון שיש לו גם משמעויות מדיניות.

התמרון הוא אמצעי – לא מטרה

ב-21 בנובמבר 2019 קיימו המכון למחקרי ביטחון לאומי והוצאת "מערכות" כנס מיוחד לדיון בסוגיית התמרון היבשתי, בהשתתפות אנשי צבא פעילים, אשר נטלו חלק בכנס או השתתפו בכתיבה בחוברת שפרסמה "מערכות", כמו ראש חטיבת התורה וההדרכה ומפקד הגיס הצפוני; לצד חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי ומרכז בגין סאדאת וחברי כנסת. הדיון התמקד בהיבטים האסטרטגיים – ולא רק בהיבטים הטקטיים.
בכנס דנו בשאלת משמעותם של מושגים כמו "הכרעה" ו"ניצחון" בשדה המערכה של ימינו בימינו, כאשר האויב הוא ארגוני טרור, או "ארגונים תת-מדינתיים". מן הדיון עולה כי כבר לא רלוונטית המשמעות שניתנה למושגים אלום בשנות החמישים על ידי דוד בן-גוריון – עם גיבוש תפיסת הביטחון הלאומי של מדינה שהתקיימה אז בגבולות מצומצמים, שנלחמה מול מדינות לוחמות. במצב הדברים היום, פעולה באמצעות תמרון יבשתי מטרתה לשנות את תפיסת המניעה וההגנה המאפיינת היום את התנהלות צה"ל. היא נועדה בעיקר לסיכול איומים, להרתיע את האויב ולהרחיק מלחמה. השאיפה היא לייצר מציאות הכוללת פגיעה משמעותית באויב, כולל שליטה בשטחיו – גם אם לזמן מוגבל, וכך להשיג מערכת הסדרים המבוססת על מציאות אסטרטגית חדשה.
האם די במערכה המבוססת על כוח האש (מהאוויר ומהקרקע) כדי להשיג את המטרות המדיניות הללו (בשלב זה יציבות, הרתעה והשגת פרקי זמן ארוכים בין סבב לסבב)? או שמא אין מנוס מתמרון יבשתי, "כניסה קרקעית" לרצועת עזה?
ובכן, תפיסת הביטחון המקובלת (לאו דווקא ביטחון לאומי במובנו הרחב) היא שכדי להשיג הרתעה לטווח ארוך, לסכל איומים ולהשמיד את מטרות המהוות איום על מדינת ישראל יש לבצע תמרון קרקעי כנגד מטרות מוגדרות, גם אם הדבר כולל כיבוש שטח שיוחזר בסופו של המהלך, תוך השמדה מסיבית של כוחות האויב.
בין כל העוסקים בתחום אין מחלוקת כי יש לבנות את הכוחות שיוכלו לבצע את המשימה הזו, לאמנם ולהקנות להם יכולות לבצע את המשימה. אולם השאלה העיקרית שריחפה בחלל החדר בזמן הכנס היא מהי התכלית המדינית של התמרון היבשתי.

קודם להחליט מה רוצים להשיג

האסטרטג הגדול קרל פון קלאוזביץ אמר פעם כי "אין אדם – או ליתר דיוק אף אדם שנוהג בהגיון – שפותח במלחמה בלי להבהיר לעצמו קודם כל מה הוא מתכוון להשיג באמצעותה, ואיך בדעתו לנהל אותה". אם כן, מהי התכלית המדינית של התמרון היבשתי ברצועת עזה, ומה מבקשת ישראל להשיג?
חלק מהדוברים (לאו דווקא בכנס – יותר מהמערכת הפוליטית) דברו על הפלת שלטון החמאס ברצועת עזה. בהנחה שמטרה זו תושג נשאלת השאלה מי יבוא במקום החמאס, עמו מנהלת ישראל בימים אלו דו-שיח מתמיד, ואיתו ניהלה דו-שיח תוך כדי התנהלות הסבב האחרון אליו החמאס לא הצטרף.
קצין בכיר בצה"ל בעבר התבטא בכנס סגור וטען כי לארגונים התת-מדיניים יש מסורת של אי-כניעה – קרי: אין דרך צבאית להכניעם לחלוטין גם לא באמצעות תמרון קרקעי, מוצלח ככל שיהיה. אני מוכן להוסיף ולטעון כי אין ניסיון היסטורי למצב שבו הצליחה מדינה ריבונית לחסל לחלוטין את שאיפותיו המדיניות של ציבור המחפש לעצמו מדינה שבה תוגדר לאומיותו. הכוח אינו פותר בעיה זו אלא, אולי, דוחה את פתרונה.
בנסיבות אלו שבה ועלה בכל חריפותה שאלת תכליתו של התמרון היבשתי. יש צורך להיערך ליישומו בכל מצב, אך הפעלתו תלויה, בראש ובראשונה, בהכוונה רצינית הניתנת על-ידי הדרג המדיני לאחר לימוד ובירור המשמעויות של הפעלת אופציה זו. כל זאת עוד לפני שדנים בשאלת המחיר של ביצוע התמרון היבשתי, ההסכמה הלאומית לביצועו ועמידת הציבור בעורף בעת התנהלותו. כל אלו מחייבים דיון נפרד.