הלקח שקיסינג'ר מלמד אותנו על דונלד טראמפ

בימים שבהם עולה בשיח הציבורי סוגיית "ברית הגנה" עם ארה"ב, חשוב לחזור ולשאול את השאלה הבסיסית: האם מדינת ישראל באמת יכולה לסמוך על אמריקה ללא סייג? האם ניתן לתכנן תכניות אסטרטגיות ארוכות טווח מתוך ביטחון מלא כי ארה"ב תהיה שם לצדנו בשעת משבר? אירוע שהתרחש בעבר הלא רחוק מלמד אותנו לקח חשוב וכואב, ועונה באופן מסויים על שאלה מורכבת זו.

עם לבדד ישכון?

כיום, מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב היא מרכיב חיוני ומרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. מדובר בשיתוף פעולה ביטחוני, בסיוע צבא רחב היקף ובתמיכה מדינית. בתקופת נשיאותו של הנשיא הנוכחי דונלד טראמפ התחזקה הברית, ומצאה ביטוי בתמיכה אמריקנית בישראל בסוגיות שעד כה היו שנויות במחלוקת: העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, הכרה ברמת הגולן כשטח ישראלי, הכרה בחוקיות ההתנחלויות ועוד.

על זאת יש להוסיף ולציין כי למרות האהדה הנמוכה שהייתה בישראל לנשיא הקודם ברק אובמה, שגריר ארה"ב בישראל בעבר דן שפירו אומר כי הטענה שהממשל הקודם (הדמוקרטי) לא נהג כראוי בישראל איננה נכונה, בלשון המעטה. שיתוף הפעולה הביטחוני בתקופת נשיאותו של אובמה הגיע לשיא, ובנוסף הנשיא אישר לישראל חבילות סיוע בסך 38 מיליארד דולר שתתפרס על פני 10 שנים.

בנסיבות אלו נראית תמיכתה של ארה"ב בישראל כמעט בלתי מסויגת. אלא שלאחרונה מתגברים קולות צורמים מן האגף השמאלי ביותר של המפלגה הדמוקרטית. לצד זאת, אין חולק כי מדינת ישראל והעומד בראשה, בנימין נתניהו, יצרו קרע חמור עם המפלגה הדמוקרטית ולמרבה הצער גם עם יהדות ארה"ב ובעיקר עם הצעירים היהודים. הואיל ואמורות להתקיים בקרוב בארה"ב בחירות לנשיאות, אם ייבחר נשיא דמוקרטי צפויה מערכת היחסים בין שתי המדינות להיתקל בקשיים לא מעטים.

לכך יש להוסיף את העובדה שבעת האחרונה התגלו בקיעים בהתנהלות האמריקנית במזרח התיכון ובמפרץ הפרסי, בקיעים שהתגלו הן במעשים בפועל והן בציוצים של הנשיא, המצוי, כאמור, בתוך תוכה של מערכת בחירות.

בציוציו גילה הנשיא נכונות "לחבק" מנהיגים איראניים, ואף רומז שאין פניו להחלפת השלטון בטהרן. בהתבטאויותיו הוא חוזר ואומר כי אמריקה לא צריכה להילחם במלחמות מיותרות, והלך רוח זה בא לידי ביטוי גם במעשיו – הוצאת הכוחות האמריקנים מסוריה (מעשית בהיקף פעוט אך בעל משמעות סמלית), הימנעות מתגובה על תקיפת המל"ט במפרץ הפרסי והימנעות מתגובה על התקיפות בערב הסעודית. מגמה זו אינה מבשרת טובות לישראל.

דרישת שלום מהנרי קיסינג'ר

איך ניתן אם כן לגבש מדיניות בנושא? תזכורת ממלחמת יום כיפור יכולה לתת לנו קריאת כיוון.

מתוך שלל מחקרים, ספרים ומאמרים שנכתבו על מלחמה זו, רק מעטים עסקו בסוגיות המדיניות. בתוכם ניתן למצוא ניסיון לברר האם ניתן להטיל על צד כלשהו את האחריות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ולאי-מניעתה. ניתן להצביע על שלושה כיווני מחשבה בהקשר זה.

הכיוון האחד: דרישתו הבלתי מתפשרת של אנואר סאדאת, נשיא מצרים, כי כתנאי להסדר בין המדינות תיסוג ישראל לקווי ה-4 ביוני 1967. לכך ישראל לא הסכימה. לימים, כאשר פרצה המלחמה ולאחריה, התברר כי סאדאת ביקש להשיג דריסת רגל ממזרח לתעלה ובכך, כך האמין, יביא את ישראל לשולחן הדיונים ולפשרות (מה שארע בפועל).

הכיוון השני: עמדתה הנוקשה של ממשלת ישראל, ובעיקר של העומדת בראשה, גולדה מאיר. עמדה זו שנתמכה על ידי משה דיין וישראל גלילי, קבעה כי אסור לוותר על אף שעל אדמה מאדמת סיני בראש ובראשונה מטעמים ביטחוניים, ודרשה כי במסגרת הסדר, כל הסדר, יסופחו חלק משטחי סיני לישראל.

הכיוון השלישי, והחשוב לעניינינו: פעילותו של מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר. קיסינג'ר ניסה להביא להבנות בין הצדדים, תוך שהוא מתעלם מהאיום המצרי הממשי לפתוח במלחמה, ותוך כדי שהוא מנהל שיחות עם ההנהגה הישראלית ועם שר החוץ המצרי חאפז איסמעיל במקביל. בדיעבד התברר כי הוא לא העביר את מלוא המסרים שיכול היה להעביר מצד לצד, לרבות מסר משר החוץ המצרי שניתן יהיה להגיע להסדר כפוף לנסיגה ישראלית.

יש הגורסים כי קיסינג'ר סבר שללא מערכה צבאית לא ניתן יהיה להביא את הצדדים לכלל הסכמה.  בין המסמכים שנחשפו בארה"ב אנו מוצאים דברים שאמר קיסינג'ר לשגריר הרוסי דוברינין:

 "My nightmare is a victory for either side".

בנסיבות אלו, יש התולים את העובדה שישראל לא פתחה במתקפה מקדימה ולא הקדימה את גיוס המילואים בעמדתו של קיסינג'ר.

לקראת יום פקודה

זוהי רק אנקדוטה אחת, וניתן להרחיב בעניין זה רבות, אך היא מייצגת נאמנה מציאות שיכולה לחזור על עצמה. לאור הדברים הללו, אם נחזור לשאלה שבה פתחנו, אני טוען כי התשובה מורכבת ואינה חד-גונית: מצד אחד, לא ניתן לסמוך על האמריקנים ללא סייג. הכשל הדיפלומטי שהתרחש ערב יום הכיפורים יכול לחזור על עצמו. ישראל יכולה לסמוך על עצמה בלבד בכל הקשור להתמודדות עם איומים ביטחוניים.

מצד שני, בזירה הבינלאומית – וגם בכל הקשור לאיום האיראני – אין לישראל את המשקל והכוח להתייצב לבדה. בזירה הזו היא זקוקה בהחלט לבת ברית אמינה ויציבה לצידה.