קדיש במחנה אושוויץ: 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה האיום

ב-27 בינואר יציין העולם את יום השנה ה-75 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בישראל התקיים טקס רב-משתתפים, בו נטלו חלק רבים וגדולים ממנהיגי העולם. זהו יום של אחדות ולכידות, אשר לא בכדי נקבע, על ידי כל אומות העולם, כיום המסמל את ניצחון העולם החופשי על גרמניה הנאצית. באותו מחנה ארור, כחלק ממשלחת חיילי צה"ל, חוויתי חוויה יוצאת דופן.

הייתה לי הזכות להימנות, כאיש מילואים, על משלחת של "עדים במדים": משלחת שעורך צבא ההגנה לישראל למחנות ההשמדה בפולין כדי – כהגדרת צה"ל – להקנות למפקדים ערכי יסוד בכל הקשור למדינת ישראל ולעם היהודי, ערכי כבוד האדם ומנהיגות, גבורה והכרת "היום שאחרי" שבחרו ניצולי שואה. אבל מעבר לכל אותם ערכים נעלים ניצבת החוויה האישית. זהו ההישג הגדול ביותר של המסע.

במשלחת שלי השתתפו כ-190 חיילים מכמה קבוצות: חניכי קורס טיס, חניכי קורס מפקדי פלוגות, אנשי קבע מחיל המודיעין, שני אנשי מילואים, בני משפחה שכּולה ו"עד" – אדם שהיה באושוויץ.

המסע אינו פשוט כלל ועיקר. מדובר היה בחמישה ימים מרוכזים המתחילים בשעת בוקר מוקדמת, נמשכים בנסיעה ארוכה ממחנה למחנה ומסתיימים בשעת לילה מאוחרת בשיחה קבוצתית. בזמן הנסיעה מוקרנים סרטים שאינך יכול להימנע מלצפות בהם. מראות ההשמדה אינם עוזבים אותך לרגע אחד במסע הזה.

להוציא העד, שורד השואה, הייתי זקן המשלחת. בשעת לילה מאוחרת, אחרי יום מפרך, האזנתי לשיח בין טייסי חיל האוויר שאך זה מכבר הפציצו בעזה, ופגעו גם באזרחים, לבין חניכי קורס מפקדי הפלוגות שסיימו חיפוש מפרך ב"ציר פילדלפי" אחר שרידי חבריהם שנפלו בקרב. האזנתי מן הצד בלי להתערב כמעט לשיח שאין דומה לו בצבאות אחרים, שנע בין הצורך להגן על עמך ומדינתך לבין הצורך לשמור על כבוד האדם ועל מוסריות הלוחם.

משואה לתקומה

אבל השיא מבחינתי היה במחנה אושוויץ.

אין אדם המשתייך לעם היהודי שאינו חש בעוצמת החוויה, כאשר 190 חיילים, במדי צה"ל, נושאים דגלי המדינה וצה"ל, נכנסים למחנה במצעד צבאי מסודר ומביטים אל השלט הנורא המתנוסס בכניסה – ARBEIT MACHT FREI.

אין אדם שיכול להישאר אדיש בסיטואציה הזו ואין אדם שדמעות אינן חונקות את גרונו, שעה שהוא שר, במקהלה של 190, את "התקווה".

ואחרי הסיור המצמרר בין הצריפים למשרפות, מול תצוגת הנעליים ובאוהל היזכור, נצבתי מול המשלחת כולה ואמרתי קדיש כנציג המשלחת. הייתה זו בקשתי ממפקד המשלחת עוד בטרם יצאנו מהארץ.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שאמרתי קדיש. אמרתי קדיש על הורי שהלכו לעולמם. אבל לא היה כקדיש הזה. יש משהו מיוחד בתפילת הקדיש. אינני מרבה בתפילות אבל את הקדיש אני אומר ביראת קודש. יש משהו מיוחד בעובדה שדווקא ברגע הקשה בחיי של אדם, שעה שהוא מתאבל על המת המונח לפניו, הוא מסיים את התפילה במילים –

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".

כך זה היה. במקום הנורא ההוא – אושוויץ – שהתפללתי מתוך כוונה עמוקה – לשלום שאך יגיע.