ב-1 באפריל 1974 רעדה הארץ, זו הפעם השנייה

רעידת אדמה ראשונה התרחשה ב-6 באוקטובר 1973. צבאות מצרים וסוריה תקפו במפתיע את ישראל ופתחו במלחמת יום הכיפורים. לא עברה שנה, ובאותו יום של הראשון באפריל 1974 פורסמה ועדת החקירה הממלכתית, היא ועדת אגרנט, את הדו"ח החלקי הראשון שלה. סערה התחוללה בקרב הציבור הישראלי, בהנהגה המדינית ובדרג הצבאי.

כבר בישיבת הממשלה הראשונה, שהתקיימה במהלך המלחמה, היה ברור שיהיה צורך לחקור את המחדל שהביא לפרוץ המלחמה. המחיר היה נוראי: 2,569 קרבנות, 7,251 פצועים ו-301 שבויים. ב-18 בנובמבר 1973, פחות מחודש אחרי שהסתיימו הקרבות ועוד בטרם השתחררו אנשי המילואים והשבויים עוד לא חזרו משביים, החליטה הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית.

דדו הולך, דיין נשאר – והציבור מתקומם

נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט שמעון אגרנט, הציב את עצמו בראש הוועדה. לצדו כיהנו שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, מבקר המדינה אברהם נבנצאל ושני רמטכ"לים לשעבר: יגאל ידין וחיים לסקוב. הוועדה התבקשה לחקור את אירועי הימים שקדמו לפרוץ המלחמה ואת המערכה עצמה עד ה-8 באוקטובר 1973.

בדו"ח החלקי הטילה הוועדה את מלוא האחריות לכשל על הדרג הצבאי. היא "זיכתה" לחלוטין את הדרג המדיני – ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין – מאחריות למחדל. עיקר האשמה הוטלה על המודיעין אותו מצאה הוועדה אחראי ל"קונספציה" שלפיה אין על ישראל איום בפתיחה במלחמה. האחריות לכשל זה הוטלה בראש ובראשונה על ראש אמ"ן דאז האלוף אלי זעירא. בדו"ח המודיעין שהופץ ביום ה-5 לאוקטובר 1973, כך התגלה, עוד נכתב שהסבירות למלחמה נמוכה(!!!).

הדמות הטראגית ביותר הייתה דמותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר ("דדו") אשר הוטלה עליו אחריות כוללת הן לכשל המודיעיני (בהיותו המפקד העליון של הצבא) והן לאי גיוס המילואים כאשר כבר היה ברור שהמלחמה בפתח. ניתן לומר כי בימים הראשונים של המערכה היה דדו המנהיג האמיתי של צה"ל, ואילו משה דיין נשמע מתבטא כי אנו מצויים לפני "חורבן הבית השלישי".

ב-3 באפריל 1974 כבר הגיש דוד אלעזר את התפטרותו. הוא טען שנעשה לו עוול הן בכך שהסירו מהדרג המדיני אחריות כלשהי והן משום שלא התחשבו הניהול המערכה שהסתיימה לבסוף בניצחון צבאי. הוועדה לא מצאה להטיל אחריות על ראש הממשלה גולדה מאיר אך מה שהוליד את הזעם הציבורי היה "שחרורו" מאחריות של משה דיין, שר הביטחון ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים, לגביו קבעה הוועדה כי נהג כ"שר סביר".

מסקנות הדו"ח הביאו למחאה ציבורית שלא הייתה כמותה. לצד מוטי אשכנזי, שמאז פברואר 1974 ניצב מול משרד ראש הממשלה ודרש את פיטורי ההנהגה המדינית, התייצבו הלוחמים שהשתחררו בינתיים. ב-11 באפריל 1974 כבר הודיעה גולדה מאיר על התפטרותה ועמה על התפטרות הממשלה כולה. בחודש יוני 1974 הוקמה ממשלתו הראשונה של יצחק רבין.

הטעות של אגרנט

במבט לאחור, מתוך המחקר שאני עורך בנושא עבודתן של ועדות חקירה, ולאחר חשיפת חומרים רבים לרבות מארכיונים בארצות הברית, ניתן להצביע על הכשל הבסיסי בעבודת ועדת אגרנט:

היא לא חקרה את אירועי שש השנים מאז מלחמת ששת הימים ועד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

היא לא חקרה את המהלכים המדיניים שהתנהלו בעיקר בשנים 1973-1970.

היא לא חקרה את חלקה של המנהיגות המדינית ואת אחריותה לכך שלא מוצו כל החלופות האפשריות בדרך להשגת שלום עם מצרים (מבלי לפטור מאחריות גם את המצרים וגם את "המתווך" האמריקאי הנרי קיסינג'ר).

אך מעל לכל היא שגתה, לדעתי, בקביעה העקרונית שלפיה דרג מדיני, שהוא דרג נבחר, נותן דין וחשבון לכנסת ולציבור ולא לוועדת חקירה – הגם שבאותו מועד לא היו לציבור הכלים המתאימים והידע המספיק כדי להעריך את פעולתו של הדרג המדיני.

אחר זאת ולמרות הכל, דו"ח ועדת אגרנט הוא דו"ח חשוב בכל הקשור למסקנות ולהמלצות המהותיות (בניגוד להמלצות האישיות). הוועדה המליצה המלצות חשובות בכל הקשור ליחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי, עבודת המודיעין, הצורך בהקמת קבינט מלחמה, ההערכות והכוננות טרם המלחמה (למשל – כשירות הימ"חים) ונושאי משטר ומשמעת.

למרבה הצער אני יכול לציין, כבר בשלב זה על עבודתי, כי חלק מההמלצות לא יושמו וכי בדו"חות מאוחרים, כמו דו"ח ועדת וינוגרד על אירועי מלחמת לבנון השנייה, חזרו חלק מהמסקנות וההמלצות כמעט מילה במילה. אולם לסוגיה זו מן הראוי להקדיש דיון נפרד.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן