אויב משותף? החיידק הפוליטי משתולל גם בתקופת מגפה

כולנו היינו רוצים לחשוב שבתקופת משבר חמור הפוליטיקה נדחקת הצידה, מנהיגים בכל העולם נרתמים לניהולו בצורה המקצועית והטובה ביותר והציבור מתאחד סביב מטרה משותפת; שהציבורי מחליף את האישי, שהאגו והאידאולוגיה נכנסים לתקופת המתנה עד יעבור זעם. לצערנו, זהו כנראה אינו המקרה, גם כאשר מדובר במגפה של פעם במאה שנה. מחקרים שפורסמו לאחרונה ב'ניו-יורק טיימס' מצביעים על כך שגם הפעם השיקולים האישיים והפוליטיים משחקים תפקיד משמעותי ביותר בקבלת החלטות, למרות שמדובר על פניו בתחום של חיים ומוות הדורש התייחסות קרה ופרקטית.

כאן המקום להבהיר כי ב"שיקולים פוליטיים" מדובר, לצורך הדוגמה, בשאלה כיצד יהיה על מקבלי ההחלטות להתייצב מול ועדת חקירה, ככל שכזו תקום? או מי ייתפס בעיני הציבור כמי שחילץ את עמו מהמגפה וממה שבא בעקבותיה?

הואיל ובישראל הנושא טרם נחקר בצורה מסודרת, הרי שכל אמירה בנושא תתפרש כתמיכה בדרג הנבחר או בהתנגדות לו. מסיבה זו נעסוק בשורות הבאות אך ורק במתרחש בארצות הברית, שם כבר נערכו סקרים ומחקרים המנסים לתת תשובה לשאלה.

במדינות אדומות מודאגים פחות

אם כן, ב-21 במרץ קובצו למאמר אחד ב'ניו-יורק טיימס' שורה של סקרים. הללו הצביעו על כך שעם התגלות המחלה בארצות הברית, בזמן שהנשיא טראמפ לא הראה סימני דאגה, 40% מהרפובליקאים טענו כי הם "אינם מודאגים" מהמגפה, לעומת 5% בלבד מהדמוקרטים. לאחר שהחלו ירידות השערים בבורסה והתגלו מספר רב של חולים, עולה "מפלס הדאגה" של הרפובליקאים. לקראת השבוע השלישי של מרץ רק 20% מהם מעידים כי הם עדיין "לא מודאגים".

כלומר, הסקרים הצביעו בבירור על כך שההתייחסות למחלה נקבעה, במידה רבה, על פי ההשתייכות המפלגתית. הפערים בין המצביעים השונים הצטמצמו לאחר "הנפילות" בבורסות. נראה כי המשבר הכלכלי הופך להיות גורם "מאחד". יחד עם זאת, אין ספק, לאור הסקרים הללו, שהציבור מראה תמיכה כמעט בלתי מסויגת בעמדה שאותה מבטאת המפלגה בה הוא תומך בימים כתיקונם.

מחקר אקדמי מעמיק שנערך באוניברסיטת וושינגטון ופורסם בחדשות האוניברסיטה הראה את השינוי בהתייחסות למגיפה במדינות שבהן מושלים רפובליקאים או רוב של מצביעים רפובליקאים. המחקר מצביע על כך שבמדינות אלו הופעלו האמצעים השונים שננקטו במסגרת המאבק במגיפה במועדים מאוחרים יותר מאשר במדינות שבהן מושלים דמוקרטים או רוב של מצביעים דמוקרטים.

המהלכים שנבדקו במסגרת המחקר מכונים "מדיניות ההרחקה" וכוללים – איסור התקהלויות, סגירת בתי ספר, הגבלות על מסעדות, סגירת עסקים לא חיוניים, הגבלת יציאה מהבתים ושקלול של כל המהלכים הללו. ממצאי המחקר מראים כי מושלים רפובליקאים יישמו מאוחר יותר ממושלים דמוקרטים את "אמצעי ההרחקה". התוצאה דומה ביחס למדינות שבהם היו יותר תומכי המפלגה הרפובליקאית, בבחירות 2016, מאשר תומכי המפלגה הדמוקרטית.

החוקרים מסכמים וטוענים כי החלטותיהם של נבחרי ציבור, גם בהקשר זה של טיפול במגיפה, מונע על ידי שיקולים אלקטורליים – קרי: נקיטת צעדים שיתקבלו ביתר אהדה בקרב ציבור המצביעים שלהם. במקרה של ארצות הברית מדובר גם על ההנהגה הנבחרת במישור הלאומי, ובזאת הכוונה לנשיא.

אם אלו פני הדברים, הרי שגם ההתייחסות השונה של ציבורים שונים לאיום הביולוגי נובעת, במידה רבה, בדומה להתייחסות לאיום אסטרטגי (למשל האיום האירני או איומי הטרור) ונבחנת על פי התמיכה המפלגתית ועמדת המנהיגות הנבחרת באותה עת. זהו הקשר הישיר (והפשוט יש לומר…) בין הקורונה לפוליטיקה.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן