רגע לפני, הוא זעק: "תהיה שם שחיטה". אף אחד לא התייחס ברצינות

ביום ג', ה-14 בספטמבר 1982, שלושה ימים לפני ערב ראש השנה תשמ"ג, שחל כמו השנה בערב שבת, עמד רב סרן צעיר במסדרונות החפ"ק של פיקוד הצפון, בעאליי שבהרי השוף המשקיפים על ביירות. הוא צעק במלוא גרונו כי אם הפלנגות הנוצריות יכנסו למחנות הפליטים הפלסטיניים בביירות – יהיה שם טבח נוראי. איש מהקצינים הבכירים שחלפו על פניו לא נתן דעתו לזעקותיו של אותו קצין צעיר.

במוצאי שבת ה-18 בספטמבר יצאו הפלנגות מהמחנות והותירו אחרים מאות הרוגים, בהם נשים וילדים. הטבח אותו חזה מראש עמוס גלעד, אז רב סרן צעיר והיום אלוף במילואים, היה נוראי, וחמור מכך – צפוי מראש ("המתריע" – שמעון שיפר משוחח עם עמוס גלעד, ידיעות ספרים).

אקורד סיום מחריד

מלחמת לבנון הראשונה (או מלחמת של"ג) תיזכר בעיקר בשל אקורד הסיום: הטבח בביירות שהביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית – ועדת כהן. בסוף דיוניה קבעה הוועדה כי יש להעביר את שר הביטחון אריאל שרון מתפקידו. אירועי המלחמה כולה לא נחקרו במסגרת ועדת החקירה, והשאלה עד כמה ידעה הממשלה על כוונתו של שר הביטחון להרחיב את גבולות המערכה עד כניסה של צה"ל לביירות הייתה שנויה במחלוקת. זאת, עד שבא ד"ר שמעון גולן, איש מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, ותיעד את ההחלטות שהתקבלו בפיקוד העליון בתקופת המערכה (של"ג בלבנון, ההוצאה לאור משרד הביטחון).

בתחילת הדרך סירבה הממשלה לחקור את הסוגיה (במילים אחרות "שוב ערבים הורגים ערבים ומאשימים את היהודים…") ואולם בלחץ ציבורי שהגיע לשיאו בהפגנת ה-400 אלף בכיכר מלכי ישראל (לפני שהפכה לכיכר רבין) החליטה הממשלה על הקמת ועדת החקירה, שבראשה עמד נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק כהן ועימו אהרון ברק ואלוף יונה אפרת.

תיעוד מרתק על הגורמים שהביאו להקמת הוועדה ניתן למצוא במכתבו של שופט בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן שכתב –

"…כל אבן מקיר תזעק עליו וכל מי שיש לו עיניים לראות רואה אותו בכל פלצותו, כצד זה הממשלה אינה רואה? האם מושלים בנו עיוורים, בחינת עיניים להם ולא יראו? … אם רצון הממשלה הוא, שהמדינה הזאת תוסיף להתנהל כמדינת חוק, חובה פשוטה עליה להחליט מיד על הקמת ועדת חקירה"

(ארכיון המדינה, פורסם בתקשורת ב-21.9.1982)

יש אחראי ויש אחראי

מבין קביעותיה של ועדת כהן יש להדגיש את הקביעה כי "בסיכומו של דבר, בעניין האחריות האישית לא נבדיל בין הדרג המדיני והדרג האחר", כאשר הכוונה היא לדרג המבצע. ובמקרה זה – הדרג הצבאי. בכך קבעה ועדת כהן קביעה שהיא שונה מזו שקבעה ועדת אגרנט, גם אם לא אמרה זאת במפורש. לימים תחזור ועדת וינוגרד לחקר אירועי המערכה בלבנון בשנת 2006, ותדגיש את הקביעה הזו.

למקרא דו"ח הוועדה יש לשוב ולהדגיש את קיומה של החובה להאזין ל"מתריע בשער" גם אם דעתו חריגה וחורגת מהחשיבה הקבוצתית "בתוך הקופסא" שאפיינה את מקבלי ההחלטות, אז בביירות 1982. הדבר דומה להתעלמות המוחלטת של מקבלי ההחלטות מהאזהרות של סגן סימנטוב ערב מלחמת יום הכיפורים על האפשרות שאכן עומדת לפרוץ מלחמה.

תחילתה של מלחמת של"ג ברצון להרחיק את המחבלים עד למרחק של 40 ק"מ מהגבול הצפוני וסופה בכניסה לביירות ובטבח במחנות מה שמעיד על חשיבותו של הכלל כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם לא הייתה חשיבה תחילה – המצב חמור, ואם הייתה חשיבה תחילה – כנראה שהמצב חמור עוד יותר.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן