במותם הם כולם שווים

מדי שנה, בימים שבין חג יום הכיפורים (לפי התאריך העברי) לבין ה-6 באוקטובר (ככל ששני המועדים אינם חלים באותו יום), כמעין ריטואל קבוע, אנו עוסקים במלחמה הנוראה ההיא ובימים הקשים של הלחימה. העיסוק נע בין המחדל המדיני והמודיעיני, סיפורי הקרבות והלוחמים לבין העיסוק בנופלים במערכה, באמצעות העלאת תמונותיהם ודברים שנכתבו אודותיהם באמצעי התקשורת השונים וברשתות החברתיות.

בנושא הראשון אני עוסק במסגרת המחקר שלי, אבל כל שנה ב-6 באוקטובר את מקומו של השכל תופס הרגש, וליבי עם הנופלים וזכרם. בהקשר זה יש לי חוויה אישית שמעטים חוו כמותה.

אלמנט של חוצפה

במלחמה הזו איבדה המשפחה המורחבת שלי שניים מבניה. בני לינדר, יליד רחובות וממקימי הישוב יודפת, נפל ברמת הגולן. בתחילת שנת 1974, אחרי תקופת חיפושים ארוכה הסתבר לנו שגם ראובן זכאי, חבר חולדה נפל בקרבות בסיני. שניהם היו אנשים בוגרים, חקלאים, אבות לשלושה. לא אעסוק בשבר האישי של המשפחה.

משהצטרפה המשפחה למשפחת השכול זכיתי להכיר את רמה פלינט מהמחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון. עשיתי אז את צעדי הראשונים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, אחרי שירות מילואים ארוך. בעזרתה של נירה, אלמנתו של ראובן זכאי, צירפה אותי רמה לצוות הכותבים של הספר "יזכור" – ספר שמוציא משרד הביטחון, המתאר כל אחד ואחד מהנופלים במערכות ישראל.

כשאני מביט היום ברשימת המשתתפים בספר אני יכול לומר שהייתה מצדי מידה לא מעטה של "חוצפה" להצטרף לרשימה מצומצמת ומכובדת. כתבתי עשרות ואולי מאות רשימות אודות הנופלים במערכה. זו הייתה חוויה מטלטלת, משום שלפתע אתה מתחיל להכיר את עם ישראל על כל המשתמע מכך.

העיקרון שהנחה את משרד הביטחון, אותו עיקרון שעל פיו נשמרת האחידות במצבות המוקמות לזכר הנופלים בבתי העלמין – הוא עיקרון השוויון. על פי גישה זו, במותם הם כולם שווים. כך גם הדברים שנכתבו עליהם – צריכים להיות על פי מתווה אחיד.

שיטת העבודה הייתה לקבל חומר מהמשפחה ולצרף פרסומים ככל שהיו: דברי הערכה הספד של מפקדים, מורים, חברים ובני משפחה, חוברות יזכור, דפי מערכה שפרסמו היחידות וכיוצא באלה. מכל אלה הייתי אמור להפיק "סיפור" המתאר את האיש – בית הוריו, לימודיו, פעילותו הצבאית, פעילותו האזרחית, משפחתו ומורשתו.

פסיפס ישראלי מדהים

2,660 נפלו במלחמת יום הכיפורים (בין ה-6 באוקטובר לסיום מלחמת ההתשה עם הסורים ב-31 במאי 1974, על פי ספרו של אלחנן אורן בהוצאת מחלקת ההיסטוריה של צה"ל). כיצד ניתן לכתוב באופן שווה על כל אחד מהם?

לא אזכיר שמות. האחד הוא חייל בוגר – מפקד חזית, מח"ט, סמח"ט, מג"ד, מפקד בסיס ח"א, האחר – טנקיסט, לוחם חי"ר בן 19 או 20. האחד הוא אדם בוגר – חקלאי, משפטן, סוחר, פועל, בנקאי, נשוי, אב האחר – נער בוגר, בן 19 או 20 שאולי לא ידע אהבה מימיו.

זו הייתה מלאכת כתיבה קשה ומטלטלת. בחלק מהמקרים אתה נדרש לצמצם ולקצר כדי לא לחרוג מהמתווה, ובחלק מהמקרים אתה צריך לחפש מן הגורן ומן היקב כיצד לתאר את דמותו של נער צעיר שסיים את חייו בטרם התחיל אותם. ובכל זאת, כאשר מעיינים בשני הכרכים של ספר "יזכור" שפורסם בשנת 1981 אנחנו רואים שצלחה המלאכה והצלחנו לתאר את הפסיפס הישראלי המדהים של אלו שלא צלחו את התופת ההיא, ובמותם היו כולם שווים.

אי אפשר שלא להתייחס במילה לימים אלו של קיטוב ומחלוקת, של ריבוי הטענות בדבר חוסר שוויון וחוסר אחידות כמעט בכל תחום של חיינו. אני מציע גם למנהיגים שלנו וגם לציבור לעיין באותו ספר "יזכור", או להיכנס לאתר ולראות שאפשר גם אחרת, ובמשבר שבוודאי היה חמור לא פחות מהמשבר הנוכחי.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן