רק ועדת חקירה ממלכתית יכולה

נפתח בהבהרה: בדברים הבאים שאכתוב אין כדי להביע עמדה כלשהי בנושא אקטואלי על סדר היום. הם כן נסמכים על אירועי השעה כדי להבהיר נקודה שהולכת ומתגבשת אצלי כחלק מהמחקר ההיסטורי שאני עוסק בו.

והרי ה"טריגר": מדינת ישראל הודיעה לבג"ץ שהיא מבקשת להטיל חיסיון על התצהירים שהוגשו לבית המשפט, במסגרת עתירת התנועה לאיכות השלטון בבקשה להקים ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הצוללות. הודעה זו מהווה לדעתי חיזוק לטובת הטיעון התומך בהקמת ועדות חקירה ממלכתיות.

הטובה מבין החלופות

על פי מקרי בוחן מן ההיסטוריה שלנו זהו המהלך הראוי והנכון, ודווקא לשיטתו של מי שטוען שהדיון בנושא מסויים, לדוגמה – הצוללות, כרוך בחשיפת נושאים ביטחוניים שהשתיקה והחיסיון יפים להם. בכך אני מתכוון כמובן להקמתן של ועדת אגרנט, ועדת כהן וועדת וינוגרד שכולן עסקו בסוגיות רגישות המצויות בליבת תחום הביטחון הלאומי.

מהתהליכים שקדמו להקמת הוועדות האלו ניתן ללמוד רבות. אני מניח את החומר, אותו אני חוקר במסגרת המחקר שלי, ומאפשר לכל אחד ואחת לשפוט לפי מיטב הבנתו.

מהן החלופות הניצבות בפני מי שרוצה לחקור סוגיה מעין זו?

ניתן להטיל את הבדיקה על גורמי הביקורת – מבקר המדינה, מבקר מערכת הביטחון או מבקר הפנים של צה"ל. די לקרוא את הדברים שכותב האלוף (מיל') יצחק בריק כדי להבין שבדיקה כזו תהיה חסרת תועלת. המגרות עמוסות בדו"חות המונחים בהן כאבן שאין לה הופכין.

ניתן להטיל את הבדיקה על ועדת חקירה פרלמנטרית, אולם ברור שאז הדיון יהיה פוליטי ולא ענייני.

ניתן להקים ועדה ציבורית, ללא מעמד פורמלי של ועדת חקירה. ועדה כזו – לדוגמה, ועדת טירקל – הוקמה כדי לחקור את פרשת המרמרה. אולם מיד בסמוך להקמתה ביקש השופט טירקל וקיבל סמכויות של ועדת חקירה ממלכתית.

"דרך המלך" לחקירה אירוע מסוג זה היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כך סבר היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר לפני הקמת ועדת אגרנט, וכך סבר היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לפני הקמת ועדת וינוגרד (מזוז סבר שהדרך הנכונה היא ועדת חקירה ממלכתית ולא ועדת בדיקה).

מי אשם? לא זו השאלה

מדיוני הממשלה, בחודש נובמבר 1973, אנו למדים שגולדה מאיר פסלה כל רעיון של ועדה ציבורית או ועדה פרלמנטרית, והחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. לגולדה הייתה בעיה קשה – היא ומפלגתה היו ערב בחירות. טענתה הייתה שבעוד שהיא מוגבלת בפרסום המידע שברשותה, האופוזיציה יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.

כך למשל ידע אלימלך רימלט לומר "צה"ל ניצח המדינה הפסידה" ומנחם בגין מיהר להסיק מסקנות – "מדוע לא גייסתם את המילואים? מדוע לא קרבתם את הכלים?". כך גם ועדת כהן שצרפה לדו"ח שלה נספח סודי וכך גם ועדת וינוגרד שהתעמתה עם בג"ץ בסוגיית פרסום הפרוטוקולים.

בוועדות אלו אמורים לשבת מומחים והן אמורות להסתייע במומחים אשר ינחו וייעצו בשאלה – מהו סוד בטחוני. בכל הכבוד לבית המשפט בשבתו כערכאה שיפוטית, אין לו את הכלים המתאימים לעשות זאת. לכן, אם המדינה סבורה שיש בתצהירים בעיית ביטחון, תתכבד ותאפשר למומחים לעניין לבדוק זאת. הדרך היחידה היא ועדת חקירה.

בדיון שהתקיים לגבי חובת הגילוי ופומביות הדיון ביחס לוועדת וינוגרד אמר אז בית המשפט העליון: "שלטון ראוי פועל לאור השמש, בגלוי, וכך חושף הוא עצמו לביקורת מתמדת וממילא אף לתיקון דרכי פעולה מעוותות". ובהמשך:

"חקירת נושאי המלחמה עשויה, על פי טיבה, לחייב הטלת חיסיון מטעמי ביטחון על חלק, ואפשר אף חלק ניכר, של הדיונים והחומר שבטיפול הוועדה. עם זאת, על הוועדה מוטלת חובה לבחון את הצורך בהטלת חיסיון על דיוניה לגבי כל עדות וביחס לכל דיון העומד להיערך לפניה.

הוועדה אינה אמורה להחליט מראש בדבר איסור גורף על גילוי וחשיפה של דיוניה. בקובעה את מסגרת האיסור על הגילוי, עליה לפעול מנקודת מוצא שעניינה – גילוי ופומביות, ולראות במניעת חשיפתו של דיון או מידע חריג שדינו לחול בצמצום ובמשורה, רק מקום שיש הכרח בדבר".

כאן אוסיף את ההסתייגות שלי. ניסיון העבר מוכיח שהציבור בכללותו, והפוליטיקאים בפרט, מחפשים אשמים. מכאן ברור מדוע מרבית ההמלצות המהותיות של ועדות החקירה אינן מיושמות. משנמצאו האשמים וחלקם אף שילם את מחיר הכישלון, הנושא יורד מסדר היום הציבורי. אשר על כן כל ועדה שתעסוק בחיפוש אשמים ולא בפתרון הבעיה המהותית שהביאה להקמתה נדונה מראש לכישלון.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן