"תותחים במקום גרביים": השאלות הקשות שהרמטכ"ל התחמק מהן

האזנתי ברוב קשב לנאומו של הרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי בפתיחת הכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). הרמטכ"ל הציג את התפיסה הביטחונית בצורה בהירה וברורה. ברור לי שמצפים מהאיש המופקד על הצבא שידבר על ביטחון, אולם מתוך כ-50 דקות של נאום הקדיש הרמטכ"ל רק 5 דקות לנושאים שאינם צבאיים. הוא ציין ממש בקצרה את פעילות הצבא בהקשר למאבק בקורונה.

לדעתי נכללו בנאומו כל המרכיבים של האסטרטגיה הביטחונית, כראוי. אולם נעדרו ממנו ההיבטים הנוגעים לביטחון הלאומי הכוללים קביעת סדר עדיפויות לאומי. אולי צריך לבחון את אמירתו של הרמטכ"ל לפיה סדר העדיפויות שלו הוא "תותחים במקום גרביים".

המקף המחבר בין צבא למדינה

ספרתי חמש נקודות חיכוך בין החברה הישראלית לבין צה"ל בימים אלו.

הראשונה: החלטת שר הביטחון לסגור את גלי צה"ל.

השנייה: דרישת מערכת הביטחון לתוספת תקציב של 3-2 מיליארד ש"ח.

השלישית: דרישת שר הביטחון לדחות את הדיון בנושא הפנסיות של אנשי צבא הקבע לממשלה הבאה.

הרביעית: הגניבה השערורייתית בבסיס צאלים, שיא של הפקרות מתמשכת באבטחת בסיסי צה"ל בישראל.

החמישית: אחרונה אחרונה והפחות חביבה מכולן – הפרסומים אודות התייחסות אגף השיקום במשרד הביטחון לנכי צה"ל (אמנם זה משרד הביטחון ולא הצבא, אבל התחום הוא אותו התחום).

לכאורה אין קשר בין הנושאים הללו. אולם למעשה מדובר בנושא אחד: מערכת היחסים בין המדינה והחברה לבין הצבא. והשאלה המרכזית היא האם אכן מדובר בצבא העם הכפוף למרותה של המדינה או במצב שבו מדובר בצבא שיש לו מדינה. זוהי שאלת יסוד בתחום יחסי מדינה חברה, וכלולים בה כל הנושאים שאמורים להיות מרכיבים מרכזיים בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל – שאיננה בנמצא.

יהיה מי שיטען שימים אלו שבהם משתוללת מגיפה ומתקיימת מלחמה בווירוסים ובמוטציות אינם הזמן המתאים לדון בסוגיות אלו. יתכן. אלא שמדינת ישראל מתחמקת מהדיון בסוגיות הליבה האלו מאז הקמתה בחינת "אישה בורחת מבשורה…" (א.ב. יהושע).

אינני מתייחס כמובן, לממשלה הנוכחית. מצב זה מתייחס לכל הממשלות, כמעט, שהוקמו כאן מאז הקמת המדינה, בחריג אחד שאליו אתייחס בהמשך.

הצבא נסוג מהמערכה הכלכלית-חברתית

כל אחד מהנושאים שלעיל מחייב דיון נפרד ונרחב. אולם בסופו של כל דיון נגיע לאותה תוצאה – החברה הישראלית נמנעת בעקביות מלדון בסוגיות הליבה. היא אינה תוחמת את תחומי האחריות של הצבא וסמכויותיו בחזית הפנימית.

השאלה אינה רק אם לצבא צריכה להיות תחנת רדיו משלו, אלא מה צריכה להיות המעורבות של הצבא במחלוקות פנימיות (המאבק בקורונה, ההתמודדות עם החברה החרדית והירידה בשיעור המתגייסים ובמוטיבציה לגיוס ליחידות לוחמות). יש לבחון מה חלקו (אם בכלל) בביצוע פעולות אכיפה והאם אין זה מן הראוי שהנושא כולו יהיה בטיפול רשות החירום הלאומית (רח"ל) ופיקוד העורף שהם חלק ממערכת הביטחון.

שאלה נוספת היא עד כמה מוכן הצבא לחסוך ולהתייעל בימים של מצוקה כלכלית, ועד כמה הוא מוכן לחתוך ב"בשר החי", כפי שעושים סקטורים רבים בחברה. האם מוכן הצבא, סוף סוף, להפסיק את תשלומי הפנסיה שבחלקם נמצא שהם בלתי חוקיים? אם תרצו השאלה במלוא חריפותה היא – עוד מטוס, עוד נגמ"ש, או עוד מיטות בבתי החולים וכיתות בבתי הספר. כל מי שמנסה להציג את הדברים באור אחר מתחמק מהמציאות.

מתי סוף סוף תיאכף המשמעת הצבאית כהלכה? עד מתי נמשיך לשמוע על תאונות אימונים שניתן היה למנוע? על הפגיעה שנפגעו המטוסים בשל שיטפון בבסיס חצור? ולבסוף – הגניבות הבלתי פוסקות בבסיס צאלים – האם מי שאינו יכול להגן על בסיס אחד יכול להגן על מדינה שלמה?

אולי אלו אינן שאלות צבאיות "קרות". אבל בהחלט מן הראוי שהרמטכ"ל יתייחס ויענה גם עליהן.

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן