אות חדש: מלחמת לבנון כבר אינה מלחמה אבודה

אחר מאבק ציבורי אמיץ של לוחמים שיצאו מן הסבך הלבנוני, סוף סוף זה קרה: תקופת השהייה בבלבנון הוכרה כמלחמה עם אות. מלחמת לבנון כבר אינה מלחמה אבודה – האות החמישי שלי על כיס החולצה.

מיטיבי לכת יבחינו כי המשפט האחרון מאגד למעשה כותרים של שני ספרים שעסקו בתקופה שבה שהה צה"ל בדרום לבנון, בין מועד הנסיגה מרצועת הביטחון ב-30 בספטמבר 1982 לבין מועד היציאה מהגזרה הדרומית ב-24 במאי 2000.

21 שנים לאחר סיומה של מערכה זו (ואכן השהות בלבנון הייתה מערכה צבאית בלתי פוסקת) החליטה הממשלה להעניק אות למי שהשתתף במערכה זו. כך הפכה ה"מלחמה בלי אות" (ספרו של משה "צ'יקו" תמיר שנכתב בשנת 2005) למלחמה עם אות, וכך קבלה המערכה הכרה כמערכה צבאית וחדלה להיות "לבנון: המלחמה האבודה" (ספרו של חיים הר-זהב שפורסם בשנת 2019).

כך גם אני, שמציין 50 שנות שירות צבאי (עדיין…) זכאי לענוד היום את האות החמישי (התשה, יום הכיפורים, לבנון הראשונה, לבנון השניה והמערכה בלבנון). זה תמיד מזכיר לי שאבא שלי אמר כשנולדתי שאני לא אצטרך להתגייס כי יהיה שלום…

מהתשה להתשה

מדינת ישראל נדרשה ל-32 שנים כדי להכיר במלחמת ההתשה שנמשכה למעלה משלוש שנים (מלחמת אלף הימים) כמזכה את מי שנטלו בה חלק באותו מערכה. 21 שנים נדרשו כדי להכיר במערכה בלבנון. יש דימיון רב בין שתי התקופות הללו. כיון שהענקת האות היא פרי יוזמה של הלוחמים (ולספרו של חיים הר-זהב הייתה תרומה רבה לכך) אתייחס גם אני להיבט האישי.

בימיה האחרונים של מלחמת ההתשה הגעתי לסיני כנהג הובלה צעיר. נעתי בין המעוזים לביר גפגפה, היא רפידים, לעיתים תחת הפגזות. המערכה ההיא זיכתה אותנו, נהגי ההובלה, באות הראשון – רקע אדום מתחת לסמל שעל הכומתה, אות להיותנו "קרביים".

למלחמת לבנון הראשונה כבר הגעתי כרב-סרן ותיק, ו"ביליתי" בלבנון מיוני 1982 ועד ספטמבר 1982.

בתקופה שעד הנסיגה, בשנת 2000, כבר הייתי קצין מטה בדרגת סא"ל ועקבתי מקרוב אחרי ההתרחשויות. היה בתקופה זו משהו שהזכיר את ההתשה: חיילים פחדו לצאת הביתה בגלל מטעני הצד. המארבים בלילות היו מאתגרים גם מבחינה מבצעית וגם מבחינה לוגיסטית. כלל לא נעים לשכב לילה בקור ובבוץ ולהמתין לחוליה הבאה שמנסה לחדור ולפגוע בכוחותינו.

היה לי אז קשר עם שני אבות לבנים בלבנון. שני האבות היו קצינים בכירים בעבר ולוחמים קרביים אמיצים. אבל מעת לעת הייתי אני מתקשר עבורם למי מאנשי בפיקוד כדי לברר אם הסיור של הבוקר כבר חזר בשלום.

לא בסדר גמור

בליל ה-23 במאי 2000 נקראתי עם היחידה שפיקדתי עליה (בדרגת אל"מ) כדי ליטול חלק ביציאה מלבנון. כולם התייצבו תוך שעות והיינו שם שעד שנסגרו השערים.

37 שנים הייתי חלק בלתי נפרד ממשפחת פיקוד הצפון. רשמתי יותר מ-1,000 ימי מילואים. לבנון הייתה חלק בלתי נפרד מהוויה שלנו כמו סיני בתקופת מלחמת ההתשה. עכשיו יש גם אות אבל אינני בטוח שהמעגל נסגר.

המנחה שלי, פרופ' חנה יבלונקה, תיארה בספרה "ילדים בסדר גמור" את קורות הדור שלנו במלחמת ההתשה. אולי ראוי להמתין להמשך, לתיאור פעילות הדור שלנו אל מול ארזי הלבנון…

——

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן