שלושה ימים ביוני: לשם מה יוצאים למלחמה?

חודש יוני הוא חודש עמוס אירועים בהיסטוריה של העולם בכלל, ושל מדינת ישראל בפרט. לא ניתן, כמובן, להתייחס לכולם תחת כותרת אחת, לכן אתמקד אפוא בשלושה ימים: החמישי, השישי והשביעי ביוני.

ב-5 ביוני 1967 בשעה 07:45 יצאו כל מטוסי חיל האוויר, למעט מספר קטן שנותר להגן על מדינת ישראל, לתקוף את בסיסי חיל האוויר המצרי במבצע "מוקד". עד השעה 09:05 חוסל עיקר כוחו של חיל האוויר המצרי ונסללה הדרך לניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים.

ב-6 ביוני 1982 כוחות של צה"ל נכנסים ללבנון בארבעה צירים ומתחילה מלחמת לבנון הראשונה ("מלחמת של"ג"). הייתי שם, במוצב הפיקוד של פיקוד הצפון, שעות ספורות אחרי שהשגריר ארגוב נורה בלונדון ועד ערב ראש השנה המר והנמהר ההוא, אז נכנסו הפלנגות הנוצריות למחנות הפליטים בבירות. אותו אירוע שבגינו המלחמה נצרבה בזיכרון בשל הטבח במחנות ולא בשל הישגיה המבצעיים, ככל שהיו כאלה.

ב-7 ביוני 1981 מטוסי חיל האוויר הישראלי משמידים את הכור העיראקי באוסיראק במבצע מתוכנן שהתבצע באופן מדויק ומושלם.

לכאורה, פער של שנים, 14 ו-15 שנים בהתאמה, מפריד בין האירועים. אבל בכל זאת יש חוט המקשר ביניהם והוא החשוב לא פחות מההישגים (או הכישלונות) המבצעיים: הקשר בין המדיני לצבאי – היות הפעולה הצבאית המשך של מדיניות ועמידתם של מנהיגים. אלו הנושאים המצויים בבסיס המחקר שלי ואליהם ברצוני להתייחס.

ניצחון פירוס?

ישראל נגררה למלחמת ששת הימים שלא ברצונה. ראש הממשלה דאז לוי אשכול ניצב כחומה בצורה מול אלופי צה"ל. אחרי שהכין את הצבא למלחמה וצייד אותו במיטב האמצעים הוא חיפש בכל דרך אפשרית את הפתרון המדיני ורק משזה לא נמצא בוצע מבצע הונאה מושלם, הנחשב כאחד ממבצעי ההפתעה החשובים בדברי ימי המלחמות אשר אחריו מלחמת ששת הימים התנהלה ללא הפרעות מהאוויר.

המייחד את המערכה הזו, שקדמו לה ימים של חרדה ופחד, הוא כמובן ההישג הצבאי. אולם, מעיון בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה וועדת השרים לביטחון ניתן ללמוד כי הממשלה לא ידעה מה לעשות בדיוק עם אוצר השטחים שנפל בידיה. כך לא תורגם ההישג הצבאי להישג מדיני ונדרשה מערכה כבדה נוספת, מלחמת יום הכיפורים, כדי שיושג הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית.

מלחמת ששת הימים הייתה מפנה בשני מובנים חשובים. האחד, היא העלתה לשיח את הוויכוח בין מצדדי הפשרה הטריטוריאלית לתומכי ארץ ישראל השלמה, הבסיס עליו מושתת הוויכוח בין ימין ושמאל. אם כי יש לומר שלשמאל יש תרומה לבניין הארץ השלמה לא פחות ואולי יותר מאשר לימין, בחינת דיבורים לחוד ומעשים לחוד…

השני, הניצחון הצבאי הוא אבי אבות חטא היוהרה וזחיחות הדעת שאפיינו את החברה הישראלית בכלל, והצבא בפרט, וצויינו, גם בדו"ח ועדת אגרנט, כחלק מהגורמים להפתעה וההלם שהיו נחלתנו אז.

מדיניות טובה ומדיניות לא טובה

מלחמת של"ג נפתחה עם מדיניות ברורה: הודעה התפרסמה לפיה יש לצה"ל כוונה להשיג את המחבלים של הפת"ח מעבר לקו ארבעים הקילומטרים – קו שאמור היה להיות הקו האחרון אליו יגיעו כוחות צה"ל.

אלא שלאריאל שרון היו תכניות אחרות. כך, במקום ליישם את המדיניות המוגדרת שנקבעה בהסכמה מראש, יצא הצבא לבצע את תכנית "אורנים גדולה" שכללה כניסה למערב בירות. לכאורה הייתה חשיבה מדינית – ליצור ברית עם הנוצרים ולשנות את פניה של לבנון. אלא שככל הנראה מי שהגה רעיון זה לא הכיר כראוי את המבנה המיוחד והמורכב של לבנון ואת הבעייתיות שבתפיסה זו. הטבח במחנות הפליטים (אותו צפה במדויק קצין מודיעין צעיר בשם עמוס גלעד) גרם לא רק לתחושת החמצה אלא הביא לסיום שלטונו של מנחם בגין.

האירוע השלישי של חודש יוני הוא דוגמה למבצע צבאי מוצלח שהתבסס על מדיניות מוצלחת. מנחם בגין הוא שהגה את רעיון תקיפת הכור העיראקי בהתבסס על מה שמוכר כיום כ"דוקטרינת בגין". הוא החליט שלא יהיה כור גרעיני נוסף במזרח התיכון ובנחישות רבה, עם תמיכה חלקית במערכת המדינית (פרס, ויצמן היו נגד) ובמערכת הצבאית, ובלא לשתף את האמריקאים, הוא נתן את האות. הדאגה העיקרית שעמדה לנגד עיניו – שכל הטייסים ישובו בשלום. רק כשהדבר היה ברור ומוחלט הוא שיתף את ממשלתו ואת הציבור.

שלושה ימים, שלושה אירועים, כל כך שונים ועם כל כך הרבה משותף.

—

מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.

אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן