המתמחים הם חוט השדרה של מערכת הבריאות
גיבורים בחלוקים. אילוסטרציה: שאטרסטוק
מגיע ח"ח (חיזוק חיובי) ושאפו גדול לרון קופמן על הטור השבועי שלו במעריב (9.7.2021) שנשא את הכותרת "המתמחה".
גילוי נאות: יש לי בת שהתחילה התמחות ברפואה. הבת שניה עושה דרכה לשנת הלימודים הרביעית בפקולטה לרפואה, וגם היא תהיה ברבות הימים מתמחה.
אני בטוח שרון קופמן יכול היה להקדיש את הטור שלו לממשלה החדשה, לאופוזיציה הצעקנית או לעובדה שמשפחת נתניהו עוזבת את בלפור. והוא היה עושה זאת, כהרגלו, בלשונו המושחזת. אלא שהוא בחר לראיין את ל', מתמחה, וכאילו ראיין את הבת שלי מבלי להכירה.
תמיד אפשר להתווכח עם קופמן אפילו "לריב" איתו. לפעמים על התוכן ולפעמים על הסגנון. אבל אי אפשר לקחת ממנו את הכתיבה על החלשים, המקופחים, הנזקקים ובעצם "על הזקנה במסדרון…" כתיבה שנעשית לא רק מתוך חמלה אלא בבחינה זעקה רמה המכוונת להסרת העוול והקיפוח.
מלח הארץ
הטור הזה נכתב דווקא ביום שבו החליטה ועדה מקצועית להעמיד את מספר שעות העבודה של המתמחים על 18-16 שעות. לא קראתי את האותיות הקטנות, ואיננו יודעים מה יקרה להמלצות הללו בדרך מהוועדה ליישום המלא. כפי שקורה דרך קבע במקומותינו המלצות של ועדות אינן מיושמות במלואן אם בכלל. אבל אולי אנו מצויים בתחילתה של דרך חדשה וכפי שאמר חכם סיני "גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן…".
קודם כל הם זקוקים לייצוג הולם. הר"י שמייצגת אותם היום מצויה בניגוד אינטרסים מובנה. כפי ששח לי רופא ותיק כשסיפרתי לו על בתי הוא אמר מיד: "אני בצד השני…".
השתתפתי בהפגנות של המתמחים וראית שם את חבריו של ל', ואולי אותו עצמו. מדובר באנשים ערכים, פטריוטים אמיתיים, ציונים בלב ונפש, מי שבאו לרפא ולהציל מבלי להסתכל על תלוש השכר. הם הזכירו לי את התמונות של בני המשפחה שלי שהגיעו לכאן בשנות ה-30 של המאה הקודמת, שיבשו ביצות וסללו כבישים, עם המבט היוקד בעיניים והחזון בלב.
הייתה לי עצה עבורם. אני יודע שהם לא היו מעזים לקבל אותה. הצעתי שיעזבו את בתי החולים, בפעם הראשונה לשעתיים, אחר כך לארבע שעות ולבסוף ליום שלם. שהרופאים הוותיקים לא יטיפו להם מוסר כי הם עצמם עשו זאת בעת שביתת הרופאים הגדולה.
אחרי שיעדרו יום או יומיים המערכת תתעשת ותבין שהם הם חוט השדרה שלה, ואם הם לא יהיו – המערכת באמת תקרוס. אבל הם לא יעשו את זה. מערכת הערכים שלהם שונה לחלוטין מזו של המנהיגות שלנו וגם, למרבה הצער, מזו של חלק מהרופאים הוותיקים. אצלם עוד בוער להט העשייה והרצון הפשוט והמובן מאליו – לרפא.
אז שוב – שאפו לקופמן. הוצאת לי את המילים מהפה ומהמקלדת…
מוטי גלוסקה הוא חוקר ומרצה בנושא ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ביטחון לאומי ומדעי המדינה, מתמחה בתחום קבלת החלטות וועדות חקירה.
אהבתם? לתכנים נוספים מוזמנים לעקוב אחרי דף הפייסבוק 'מוטי גלוסקה – מחקרי ביטחון ואסטרטגיה'. לחצו כאן
