רבותי ההיסטוריה חוזרת – מאת מוטי גלוסקה
שני אירועים היסטוריים מתקופת מלחמת העצמאות צצו ועלו לאחרונה בעקבות סרטים – האחד פרשת "קרב ניצנים" כפי שתוארה בסרטו של אבי נשר "תמונת ניצחון", והשני בסרטו של אלון שוורץ על פרשת הקרב בטנטורה הכולל גם עדויות של אנשי חטיבת אלכסנדרוני בדבר טבח שנערך כביכול במקום.
העיסוק באירועים אלו מחייב דיון במספר מישורים שאני מנסה לשלב ביניהם – ההיבט ההיסטורי, ההיבט המשפטי וההיבט האמנותי.
פרשת טנטורה הייתה נושא לדיון משפטי בהקשר לטענות שהעלו לוחמי אלכסנדרוני נגד החוקר טדי כ"ץ – עו"ד גיורא ארדניסט ייצג אז את לוחמי אלכסנדרוני. בהיבט ההיסטורי עסקו בפרשה בני מוריס ויואב גלבר שאף הביע דעתו בעניין לאחרונה.
העיסוק בקרב ניצנים עורר מחדש את הוויכוח סביב אותו דף קרבי שפרסם אבא קובנר, אשר ביקר את לוחמי ניצנים שנכנעו לאחר קרב – הדבר עלה שוב לדיון ביוזמת בנו של אבא קובנר. בסוגריים אעיר כי פרשת ניצנים הייתה נושא לוועדת חקירה שהוקמה על-ידי הרמטכ"ל דאז יעקב דורי.
מנקודת ראותי כחוקר היסטוריה בעל רקע משפטי אני נדרש לשתי שאלות.
הראשונה – כמה חשוב העיסוק בנושא זה והעלאת זיכרונות מן העבר ובעיקר (פרשת טנטורה) הקשורים ביחסים בין מדינת ישראל הצעירה לערביי ארץ ישראל ולנרטיבים של הקמת מדינה תוך מאבק אל מול טענות הגרוש.
לעניין זה אזכיר את דבריו של יגאל אלון – "עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לכן העיסוק בנושאים אלו חיוני וקריטי בכל רמה – החל מבתי הספר, דרך הצבא ובהמשך במסגרות האקדמיות.
השאלה השנייה קשורה להיבט ההיסטורי-משפטי. אזכיר את דברי השופט מנחם אלון בפסק הדין שעסק בסוגיית הקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקר רצח ארלוזורוב, 50 שנה אחרי האירוע – ואחרי ששני בתי משפט זיכו את הנאשמים בפרשה.
השופט אלון גרס כי יתכן שהאמת המשפטית תהיה שונה מהאמת ההיסטורית. אכן, בכל דיון שיתקיים בעניין יש לעשות את ההפרדה המוחלטת בין ההיבט ההיסטורי להיבט המשפטי. יש להבין שיתכן ואין אמת היסטורית אחת קל וחומר כאשר מנסים לתאר אותם באמצעות יצירת אומנות (סרט, למשל) שיוצריו מחויבים גם לערכים אומנותיים. הדברים בולטים מאוד בכל הקשור לתיאורי קרבות, שכן לגבי אותו שדה מערכה אנו מוצאים עדויות שונות של לוחמים שהשתתפו באותו קרב.
בנוגע להיבט המשפטי, יש לבחון את הדברים על רקע הדרך בה מתנהלים הליכים משפטיים ובעיקר את הכלל לפיו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות – קרי רק מה שהצדדים מביאים בפניו במסגרת חומר הראיות. אשר על כן – את יצירות האמנות נדון במשקפים של ביקורת האמנות, ובעולם ההיסטוריה נמשיך לחפש את האמת ההיסטורית ככל שיש כזו.
