דם ברחובות – מאת מוטי גלוסקה

ביום שישי, היום שאחרי הפיגוע בלב דיזינגוף, יצאתי עם אשתי ושתי בנותיי לשבת בבר תל-אביבי בלב תל-אביב, שבו דקות ספורות קודם לכן, הדליקה בתי הצעירה נר זיכרון ליד ה"אילקה" – אותו בר שבו נרצחו בפעולת טרור שלושה אנשים. שעות ספורות קודם לכן, סיימה בתי האחרת משמרת בחדרי הניתוח של בית החולים איכילוב, לאחר שבמשך הלילה, בתורנות בלתי מתוכננת מראש, היא סייעה בניתוח של אחת הפצועות.

זו לא הייתה הפגנה של אומץ לב ולא הפגנה בכלל. למרות החרדות והחששות, ולמרות שחתני הפציר בנו ללכת הביתה, ישבנו שם, שתינו יין טוב וחזרנו הביתה.
אחר כך נזכרתי בפיגועי האוטובוסים של שנת 1996, וזה הזכיר את הפיגוע שארע ב-30 באפריל 2003 בפאב "מייק פלייס", בטיילת על חוף תל-אביב – שבו נרצחו 3 אנשים ובהם רן ברון, בנם של בת המחזור שלי, השופטת ענת ברון ובעלה.
נזכרתי בזה משום שבשבוע שקדם לפיגוע ניגן הבן שלי עם רן ברון באותו פאב. וביום חמישי שקדם לפיגוע, ישבה הבת שלי בפאב בשדרות רוטשילד, לא רחוק ממקום האירוע.

ומדוע אני מספר את כל זה? משום שזה נראה לנו טבעי לצאת לשתות יין לא כדי להפגין משהו ולא כדי לבטא אמירה אלא פשוט משום שאלה החיים שלנו.
בחודש פלוס האחרונים (מרץ-אפריל ותחילת מאי), הרחובות הישראלים היו מלאים בדם. 21 הרוגים ומספר רב של פצועים במספר פיגועים שמזכיר במשהו את מרץ 1948 – מרץ השחור מבחינתה של המדינה שבדרך, שבו נספרו למעלה ממאה קורבנות במלחמת השחרור.

האירועים הללו מחזירים אותנו לדיון במאבק הבלתי פוסק בטרור והפעם טרור המתאפיין במספר מרכיבים חדשים-ישנים.
הראשון – היה מעורב בו תושב ואזרח ישראלי מהפזורה הבדואית.
השני – מדובר בטרור של יחידים, ככל הנראה לא מאורגנים.
השלישי – מדובר באנשים המקווים לצאת בשלום מהפעולה – רוצה לומר לאו דווקא מחבלים מתאבדים.
האירועים הללו מעלים על סדר היום הציבורי מספר שאלות הדורשות תשובה.
הראשונה והמיידית היא, כמובן, כיצד מונעים את הפעולות הללו?
והשנייה, כיצד נלחמים בטרור? ומכאן, האם ניתן "לנצח" במלחמה הזו?
כדי לנסות להשיב על השאלות הללו, יש בראש ובראשונה למקם את המושג "טרור" במערך הביטחוני והצבאי.

פרופ' בועז גנור, מנכ"ל המכון למלחמה בטרור, באוניברסיטת רייכמן מגדיר טרור כך: "הטרור הינו שימוש מכוון באלימות נגד יעדים אזרחיים להשגת מטרות פוליטיות, שמבוצע על-ידי גורמים לא מדינתיים".
אם נקבל את ההגדרה הזו נמצא כי המערכות הצבאיות שהתנהלו בין מדינות פינו את מקומן למלחמות בין מדינות לארגונים תת-מדינתיים (הם ארגוני הטרור). ארגונים אלו אינם בוחלים בתקיפה אכזרית של אתרים אזרחיים ושל אזרחים והם נמנעים מתקיפה ישירה על כוחות צבא. תקיפת האזרחים אינה מבחינה בין גברים, נשים, מבוגרים או ילדים והיא מכוונת להשגת קרבנות רבים ככל האפשר בנפש.

זאת ועוד, ארגונים אלו פועלים מתוך מרכזים ומוקדים של קהילה אזרחית, לרבות בתי ספר ובתי חולים – כך שכאשר מתנהלת תקיפה מאורגנת לא ניתן למנוע בפעולת תגמול נזק משני, קרי פגיעה בחפים מפשע. על רקע זה נשאלת השאלה – מה משמעותו של ניצחון על ארגון כזה? שהרי ברור שאינך יכול להביא להכרעה טוטלית של אותו ארגון ולסיכון מוחלט של יכולתו לבצע פעולות צבאיות או פעולות תגמול (כפי שבסיומה של מלחמה מול מדינה אותה מבקש להכריע את צבאה).

אקדיש דיון נפרד לתפקיד שמילאה התקשורת באירועים הללו. במידה רבה, סיפקה התקשורת לארגוני הטרור את תמונת הניצחון שהם מחפשים אחריה בידיעה הברורה שהכרעה צבאית אינה ניתנת להשגה מבחינתם.
במחקר שפרסמו עמי איילון ואיל חרות-מן הם חזרו על טיעון ששותפים לו רבים וטובים, ביניהם פרופ' בועז גנור – יש לגבש את האסטרטגיה מול הטרור כאסטרטגיה מדינית. טקטיקה של לוחמה צבאית בלבד לא "תספק את הסחורה", קרי תסיים את מרחץ הדמים ברחובות.