השחר לא עלה על עזה – מה יקרה לאחר "עלות השחר"? – מאת מוטי גלוסקה
אינני רוצה להישמע כמשבית שמחות אבל אינני נלהב לנוכח ההתנהלות והתוצאות של מבצע "עלות השחר". אינני שותף לאופוריה שהשתלטה על המערכת הפוליטית והצבאית וחלחלה גם לציבור.
השאלה הנשאלת בתום מבצע זה, בדיוק כמו בתום כל המבצעים האחרים ("צוק איתן", "שומר החומות" ודומיהם) היא – מה הלאה?
אינני עוסק בתוצאות הצבאיות של המבצע. יתכן שצה"ל אכן הפיק לקחים ממבצע שומר החומות. יתכן שהביצוע היה נכון יותר ומדויק יותר ויתכן שההנהגה המדינית ניהלה את המבצע הזה ביעילות ובצניעות מבלי לקשור לעצמה כתרים מיותרים ומבלי לנסות להפיק רווחים פוליטיים מיידיים. אבל האם לצד ההצלחה הצבאית ישנו גם הישג מדיני?
האם אכן המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים כפי שגרס קארל פון קלאוזביץ או שהאסטרטגיה הביטחונית הלאומית היא מבצע אחר מבצע כאשר המטרה המוגדרת והמוצהרת הן של קובעי המדיניות והן של הדרג הצבאי היא השגת פרק זמן ארוך ככל האפשר של רגיעה יחסית בתקופה שבין המערכות (מב"מ).
גדי איזנקוט, שנכנס בימים אלו לזירה הפוליטית, גרס מיד עם שחרורו, שלמדינת ישראל אין תפיסת ביטחון לאומי כמו למרבית המדינות המסודרות. בסוגית עזה הדבר בולט יותר מאשר בכל תחום אחר.
מהי תפיסת הביטחון הלאומי שלנו לגבי עזה?
האם רק פתרון צבאי? והרי העבר הראה שאין, גם למערכת הצבאית, פתרון צבאי יעיל.
האם יש חלופה מדינית? האם אין מקום לנסות כפי שהציעו בעבר גם עוזי ארד, גיורא איילנד והמכון למחקרי ביטחון לאומי?
במסגרת הרהורי הכפירה שאני מעלה בכל הקשור למבצע הזה אני כולל את המחשבה לפיה המבצע עולו נערך כאשר ישראל הגיעה, מראש, להסדר עם החמאס לפיו הוא לא יתערב במבצע. העובדה היא שהוא לא נקט פעולה כלשהי והותיר את הגא"פ לבדו במערכה.
האם המשמעות היא שאנחנו מנהלים משא ומתן ישיר עם החמאס?
האם המשמעות היא שהחמאס הפך גורם מדיני?
האם המשמעות היא, כפי שטוען גיורא איילנד, שעזה היא מדינה, החמאס הוא ממשלתה ועלינו לדון עמם?
נראה שהחמאס עוד ידרוש את הדיבידנדים הראויים מהתנהלותו במבצע זה. האם נמשיך לשלם עבור הצלחות צבאיות כביכול לנוכח קיפאון מדיני?
