אלה האחים שלי – האחים של כולנו: לכבוד שנת היובל למלחמת יום כיפור

הם באים מן ההרים, מן השפלה, מן המדבר
הם באים – שמות, פנים עיניים – ומתייצבים אל המסדר
הם באים בצעד גברי, חזקים ושזופים
הם יוצאים מתוך המטוסים המרוסקים ומן הטנקים השרופים
הם קמים מאחורי הסלעים, מעבר לדיונות ומתוך תעלות הקשר
גיבורים כאריות, עזים כנמרים וקלים כנשר
והם עוברים אחד אחד בין שתי שורות של מלאכים
המאכילים אותם ממתקים ועונדים על צווארם פרחים
ואני מביט בהם והם כולם שמחים
אלה האחים שלי, אלה האחים
(חיים חפר, מסדר הנופלים).

בימים אלו נפתחת שנת היובל למלחמת יום הכיפורים וזאת בסמיכות למועד הבחירות לכנסת. השיח הציבורי המתלהט והמתלהם מעלה שוב את השד העדתי ואת טענות הקיפוח והאפליה.

השיח הזה איננו חדש. הוא קיים כמספר שנותיה של המדינה ואולי עוד לפני הקמתה. פרופ' חנה יבלונקה בספרה "ילדים בסדר גמור", ביוגרפיה דורית של ילידי 1955-1948, מציינת כי בשיח הזהויות חבוי מאבק על הדומיננטיות חברתית והתרסה כנגד כל מה שנתפס כדומיננטיות אשכנזית. פרופ' יבלונקה מתארת את נעוריה בבאר-שבע וכמי שבכלל לא ידעה שעברה מהמרכז לפריפריה, מוריה היו עולה מעיראק ועולה מרומניה. כולם הגיעו בעליה המונית. היא כלל לא חשה בקיפוח או באפליה. היום, למרבה הצער, ניתן לשיח הזה נופך אקדמי – כזה המתייחס לישראל הראשונה – הגמוניה אשכנזית השולטת במערכת המשפט ומנסה לכפות את השקפותיה על המדינה כולה לרבות ישראל השניה שהיא בעיקרה שייכת למחנה הימין ולמחנה החרדי. למרבה הצער הפך השיח הזה אלים, בשלב זה אלימות מילולית אך זאת כבר למדנו – היא בהכרח מוליכה גם לאלימות פיזית.

כאשר פרופ' יבלונקה מתארת את השבטיות בחברה הישראלית היא מציינת את קבוצות ההשתייכות – אשכנזים/ספרדים/חרדים/ערבים (אותם שבטים עליהם דיבר בשעתו הנשיא ריבלין) וכאשר היא עוסקת במלחמת יום הכיפורים היא מצביעה על הקבוצה שספגה אבדות כבדות – בני הקיבוצים שחלקם ברשימת הנופלים  היה גדול בהרבה מחלקם באוכלוסיה.

היום המצב שונה כפי שמתאר פרופ' יגיל לוי הטוען כי מרבית הנופלים במערכות האחרונות נמנים על בני הפריפריה בעוד שבני האליטות הנוכחיות מעדיפים את יחידות העילית הטכנולוגיות. לא כאן המקום ולא זו הבמה כדי להיכנס לניתוח סוציולוגי של פני החברה הישראלית מאז הקמתה ועד היום יש מקום אחד שבו כולם שווים, אין בו אפליה ואין בו אליטות – זהו בית הקברות.

אז הלכתי לבית הקברות וחזרתי לקבר האחים בהר הרצל שם קבורים ששה מתוך תשעת הלוחמים שהיו בזחל"ם החבלה של גדוד 433 אשר נפגע כאשר יצא לחלץ פצועים והרוגים בציר טליסמן ק-8 באוקטובר 1973.

נחום זקן, מג"ד 433, כותב בספרו "סואץ אינה סטלינגרד" כי הפקודה שירדה מהפיקוד לאוגדה הייתה "לכבוש את סואץ אם אינה סטלינגרד" והוא ממשיך "לנוכח המודיעין האפסי שהיה לנו, האם היה מישהו שיכול היה לדעת אם סואץ היא סטלינגרד אם לא"

גדוד 433 של חטיבה 500 לחם במערכה על העיר סואץ במטרה להגיע לקו המעוזים. הגדוד ספג אבדות כבדות. 9 לוחמים בראשות מפקד פלוגת החרמ"ש, מוטקה גולדשטיין, היו בזחל"ם החבלה שיצאו לחלץ טנק שנפגע ואת זחל"ם התאג"ד. הם נעו לכיוון הזחל"ם תחת אש ונפגעו מירי טיל מצרי. מוטקה, המ"פ מספר כי מעליו שכב כנראה ראובן זכאי, הסגן שלו, וכי הוא נחלץ מתחת לגופות ולנפגעים כדי להמשיך במשימת החילוץ. אחד הלוחמים מספר:

"הפעם האחרונה שראיתי אותו (את הסמ"פ ראובן זכאי) הייתה בעת הפגזה שניחתה עלינו – הוא בזחל"ם אחד לפניי על ציר טליסמן המוביל לאיסמאעיליה וטיפל בהרכבת מכשיר קשר, שהעביר מכלי שלי שנתקע בדרך. הספקתי לומר לו שלום לפני שיצא לחלץ פצועים מכלי שנפגע ועליו היו פצועים והרוגים. זה היה המפגש האחרון שלנו. ראובן נהרג, בדרך האופיינית לאופיו – כשניסה לעזור בחילוץ חבריו שהיו במצוקה".

כמעט ארבעה חודשים נחשבו ראובן זכאי ונופלי הנגמ"ש לנעדרים עד שאתרנו, רעייתו נירה ואני את המ"פ הפצוע, מוטקה גולדשטיין, בבית חולים  10. מוטקה סיפר לנו שלא יכול להיות שראובן נחלץ מהנגמ"ש  בחיים. נירה ואני היינו אלה שנאלצנו להודיע לילדים – עינת, עוזי ולחני שהייתה רק בת שנה, את ההודעה המרה שראובן איננו. מסרנו את הודעה גם להוריו שעוד קיוו בסתר ליבם שהוא בין השבויים ולהוריה של נירה חברי קיבוץ חולדה.

מי שרואה את קבר האחים בהר הרצל יודע שהטיעונים על ישראל ראשונה או שניה, על אליטות והגמוניות נעצרים בבתי הקברות. גם אם מנסים לעטוף אותם באיצטלה אקדמית ובניתוחים מלומדים. את השיח העדתי שהוא היום שיח פוליטי המשמש לצרכי בחירות אשאיר לאותם פוליטיקאים העושים בשיח הזה קרדום (פוליטי) לחפור בו.

אני אספר לכם על קבר האחים בהר הרצל ועל מי שקבור שם יחד עם ראובן זכאי, סמ"פ החרמ"ש של גדוד 433. נראה לי שאילו ראובן היה איתנו היו מסווגים אותו כמי ששייך להגמוניה האשכנזית – האם כך?

לא ניתן ללמוד על ההיסטוריה ללא המספרים. קבורים בקבר זה 6 אנשים מתוך 9 לוחמי הזחל"ם שנפגעו. ארבעה "אשכנזים" ושני "ספרדים". שלושה נשואים ושלושה רווקים. לשניים מהלוחמים היו ילדים. בן אחד נולד אחרי נפילתו של אביו.

ראובן ועוד לוחם היו בני מלמעלה משלושים, לוחם אחד היה בן 27, האחרים היו בני 21 ו-22. הם באו מכל קצות המדינה מהקיבוץ, המושב, המושבה, הערים הוותיקות במרכז וערי הפריפריה. הם היו חקלאי, מהנדס ופקיד וכאלה שרק השתחררו וטרם מצאו את המקום הראוי להם בחיים. הם מציירים את הפסיפס של העם הזה במדינה הזו ובמותם ובקבורתם לא נכרו בהם פערים עדתיים כלשהם. לא הייתה כאן אבחנה בין "אליטות" ל"פשוטי העם". בין שולטים לנשלטים. בין מי ששייך להגמוניה ובין מי שלא.

3 אלמנות נותרו אחרי המלחמה הזו. 5 ילדים נותרו יתומים, אחד לא זכה להכיר את אביו. אחת הייתה קטנה מכדי להכירו היטב. השניים האחרים היו בוגרים, הם נושאים את המשא הכבד עד היום וישאו אותו כל חייהם למרות שבגרו, גידלו משפחות ויש להם ילדים ונכדים. היו בהם חילוניים ודתיים. בוגרי ישיבה ובתי ספר מקצועיים. מערכות חינוך מכל הזרמים וכל הרמות.

כמי שהיה שותף לכתיבת ספר "יזכור" שהוציא משרד הביטחון על חללי המלחמה אני יכול לספר על הנופלים. מהצעיר למבוגר.

מרדכי שורץ-שני – היה בן 21 בנפלו. נולד ברומניה ועלה לארץ בן 7, כשהוא עם משפחתו שהתיישבה בקרית גת. כתלמיד תיכון הוא הקדיש את רוב זמנו הפנוי לספורט. בצבא שרת כמש"ק חבלה, בחיל השריון.

 אברהם טרבלסי – בן 22 בנפלו. גדל בנס ציונה שרת בגולני והשתלם בקורס חובשים. לפני גיוסו עבד כפקיד בבנק לאומי. בצבא השלים בקורס מכי"ם, קורס משק"י חרמ"ש וקורס מש"קי חבלה.

דני רזינסקי – בן 27 בנפלו. גדל בפתח תקוה, למד בבית הספר החקלאי כפר סילבר. בשרות הסדיר שירת כמ"כ. השתתף במלחמת ששת הימים, השאיר אישה, בת ולא זכה לראות בהולדת בנו – חצי שנה אחרי נפילתו. בצבא השלים קורס מ"כים, קורס מש"קי חרמ"ש וקורס מש"קי חבלה.

חיים משה רובינשטיין, בן 31 בנפלו. גדל ברמתיים. שירת בחיל השריון. למד הנדסה בחו"ל וחזר לנהל מפעל תעשייתי משפחתי, היה נשוי בנפלו. הוא שרת בחיל השריון וכלוחם חרמ"ש.

ראובן זכאי, (למען הגילוי היה נשוי לבת דודי – נירה) בן 38 בנפלו. חבר קבוץ חולדה. חקלאי שמילא תפקידים ציבוריים כמרכז משק וענפים חקלאיים. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות על שייך עבדול עזיז וצויין לשבח. שימש כלוחם חרמ"ש, מפקד מחלקת חרמ"ש וסמ"פ של פלוגת חרמ"ש. הותיר אחריו את נירה, שני ילדים בוגרים ובת שהייתה בת שנה בנפילתו ואשר בשל אהבתו אליה גידל אותה בביתם ולא בלינה משותפת.

אלה האחים של של כולנו
בנפלם ובקבורתם  לא ניתן היה לזהותם ולהפריד ביניהם ולכן הם קבורים בקבר אחים. הם הפסיפס הנכון של הארץ הזו. בני כל העדות, בני כל הגילים, בני כל התפקידים והעיסוקים, נשואים ורווקים. צעירים ומבוגרים הותירו הורים, אחים, אחיות, ואלמנות ויתומים. כולם, תחת אש כבדה ולחימה עקובה מדם, לא חקרו ולא דרשו אלא יצאו לחילוץ חברים שנפגעו עד שנפגעו בעצמם.