צה"ל – צבאה של המדינה – האמנם? מאת מוטי גלוסקה

הסמל המובהק ביותר לקיומה של מדינה כמדינה עצמאית הוא – שליטתה על הכוח הצבאי. מדינה שאין לה מונופול על הכוח הצבאי איננה, הלכה למעשה, מדינה חופשית.

על כן, בדבר החקיקה הראשון שהוציאה מתחת ידיה מועצת המדינה הזמנית, ביום 15 במאי 1948 נאמר:

"הממשלה הזמנית רשאית להקים כוחות מזויינים ביבשה, בים ובאויר, אשר יהיו מורשים לעשות את כל הפעולות הדרושות והחוקיות לשם הגנת המדינה ולשם השגת יעדיה הבטחוניים-לאומיים".

ימים ספורים לאחר מכן, ב-23 במאי 1948, החליטה הממשלה הזמנית על הקמת צבא הגנה לישראל ופרסמה, ביום 31 במאי 1948, את פקודת הקמת צה"ל, אשר הסעיף המרכזי בה הוא:

"אסור להקים כל כוח מזויין מחוץ לצבא הגנה לישראל".

בדברים שאמר במהלך הדיון אמר בן-גוריון:

"לא יתכן שבמדינה לא תהיה קונטרולה על נשק, על שידורים ועל כוחות מזויינים".

בן-גוריון הוסיף וכתב:

"הצבא לא ימלא שליחותו – לא בביטחון, לא בחינוך ולא בהתיישבות, מבלי שתשרור בתוכו אחדות מלוכדת ואחווה מוסרית של חברים לנשק. ואין לתת לצבא להיפך לזירת התגוששות פוליטית ואידיאולוגית של סיעות ומפלגות… הצבא כפוף בכל לממשלה, אינו אלא מבצע הקו המדיני וההוראות שהוא מקבל מהמוסד המחוקק והמבצע במדינה – הכנסת והממשלה".

ציטוט זה שימש את הרמטכ"ל דן חלוץ בפקודת היום שפרסם ביום 15 באוגוסט 2005 לקראת ביצוע תכנית ההתנתקות. עוד קודם לכן, בשנת 1976, בעקבות דו"ח ועדת אגרנט שפורסם אחרי מלחמת יום הכיפורים חוקקה הכנסת את חוק יסוד: הצבא שאמור להיכלל בין יתר חוקי היסוד בחוקת המדינה. החוק לא ביטל את הפקודות הקודמות אלא הוסיף:

"אין להקים או לקיים כוח מזויין מחוץ לצבא הגנה לישראל אלא על-פי חוק".

על פני הדברים תפקידו העיקרי של צה"ל הוא להגן על מדינת ישראל ותושביה מפני איומים מבחוץ (מדינות אויב) ומבית (ארגוני טרור). לצבא נמסרו תפקידים נוספים בתחומי החברה בהיותו מוגדר, עוד מימיו הראשונים של המדינה, כ"כור ההיתוך" של החברה הישראלית.

השאלה עד כמה רשאי הצבא להיות מעורב בפעילות אזרחית בתחומי המדינה התעוררה במלא חריפותה בתקופת מגפת הקורונה כאשר היה ברור שלצבא יש היכולת המבצעית להתמודד עם המצב בעיקר לאור היותו מופקד ממילא על הטיפול בעורף.

גורם נוסף שיש לו הסמכות לעשות שימוש בכוח הוא משטרת ישראל שתפקידיה:

"משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסורים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש".

הצבא והמשטרה, המצויים בשליטתה המלאה של הממשלה משלימים איפוא, זה את זה, בהבטחת ביטחונם של אזרחי ישראל מבית ומחוץ.

לסקירה זו יש להוסיף כי על-פי חוק יסוד: הממשלה יש רק לממשלה סמכות לפתוח במלחמה או לנקוט בפעולה צבאית משמעותית ורק למשטרה יש סמכות לעשות שימוש בכוח סביר כדי למלא את תפקידה.

דומה שכל שנאמר ונכתב עד כה הוא בגדר מושכלות יסוד שאין צורך לחזור ולשנן אותן, אלא שהדברים המתפרסמים בימים אלו בדבר הכוונות  לפרק ולהרכיב מחדש משרדי ממשלה, להעביר סמכויות ותחומי אחריות ולשנות סדרי עולם בכל הקשור למערכות השליטה והבקרה ובעיקר לשרשרת הפיקוד, יש בהם כדי לעורר תהיות ותמיהות. השאלה היא האם מי שעוסקים בפרוק והרכבה, בחינת היה זה משחק לגו. ערים לערכי הבסיס של קיום המדינה כמדינה דמוקרטית, או שמא גם ערך יסודי זה, שהיה בסיס ויסוד להקמת המדינה (מגילת העצמאות) וחוקק מחדש כדי ליתן לו משנה תוקף (חוק הלאום), קמו עוררים המבקשים ליתן לו משמעויות נוספות.

אין מדובר בעיסוק בהיבטים הפוליטיים של הסוגיה. חשיבות הדיון נעוצה בכך שנעלם ממקבלי ההחלטות, או ממי שאמורים לקבל החלטות, ששינוי כללי היסוד בכל הקשור לקיום השליטה בכוח, הצבאי והמשטרתי, תיצור כאוס שיהיה בו, חו"ח כדי לסכן, סכנה של ממש, את ביטחון המדינה ואזרחיה.

כך למשל העברת סמכויות הנוגעות לניהול ולשליטה בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ובעיקר בשטחי יהודה ושומרון, ממשרד הביטחון למשרדים אחרים תיצור בעיה של פיקוד ושליטה.

ברור שבשעת חרום אמיתית הגורם היחיד שיכול להתמודד עם מערכות צבאיות מורכבות בין של מדינות אויב ובין של ארגוני טרור הוא צה"ל. מי יתמודד עם הפעילויות שאנו חוזים בהם היום  ואלה שיתרחשו בעתיד?

מי יהיה המפקד ב"בור" ומי יהיה המפקד בשטח החל  מהדרג המדיני (שר הביטחון), דרך הרמטכ"ל דרך אלוף הפיקוד דרך מפקד האוגדה, המשך במח"ט ובמג"ד ולבסוף במפקד שיתייצב מול המפגע בשטח.

ומעל לכל – מי יהיה השר הממונה על הערכת המצב השנתית של הצבא ושל המודיעין? מי יהיה מופקד על בנין הכוח וגיבוש תפיסת ההפעלה שלו?

כשלים בחלוקת האחריות והסמכויות התגלו במלחמת יום הכיפורים ומצאו ביטוי בדו"ח אגרנט. לימים עסקה בהם ועדת וינוגרד. גם מבקר המדינה הנפיק דו"ח חמור בעקבות מבצע "צוק איתן". בערב יום הכיפורים ההוא, 6 באוקטובר 1973, התעוררה סוגיה של הסמכות והאחריות לגיוס מילואים. הוויכוח שהתנהל בין שר הביטחון לרמטכ"ל הוכרע על-ידי ראש הממשלה שאימצה את עמדת הרמטכ"ל. ועדת אגרנט נדרשה לעיסוק נרחב בסוגיה זו והצביעה על המחיר היקר ששולם בגין העדר חלוקת סמכויות ותחומי אחריות. האם 50 השנים שחלפו השכיחו מאתנו את המצב שנוצר אז בגלל תופעה זו, עד כי, כפי שנאמר אז הבית השלישי היה בסכנה.

 התהליכים המתהווים לנגד עינינו לא רק שלא יגרמו להסרת הספק הקיים ממילא בחלוקת תחומי האחריות והסמכויות בין ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. האם ימצא כעת גורם נוסף שיהיו לו סמכויות ואחריות? לקחי העבר מצביעים על הסכנות הטמונות במהלכים כאלה.