ראי אדמה עד כמה היינו בזבזנים

השבוע יכול היה להיות רגע מיוחד של אחדות אולם הוא חלף כבאבחת חרב. שלושת הפרחים שנקטפו השבוע הזכירו לי את שירו של שאול טשרניחובסקי – "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד…הא לך הטובים בבנינו נער טהר חלומות…אין לנו טובים מכל אלה…ברוך קרבנם בסוד מות , כופר חיינו בהוד…"

נדמה היה שהעם כולו, תומכי המהפכה המשפטית ומתנגדיה, מתלכדים לרגעים של אבל, כאב ורגשות של זעם ותסכול. אולם חלפו שעות ספורות וחבורת פורעים הגיעה לכפר חווארה ובצעה שם פוגרום נוראי. האחדות הרגעית פנתה מקומה לזעם מסוג אחר. שמעתי את אימם של הלל ויגל קוראת לאחדות "כי אחים אנחנו…". צר לי אמא יקרה – אלו שפרעו בחווארה אינם אחים שלי. בשום מובן שהוא. העובדה שאנו משתייכים לאותה דת אינה הופכת אותנו לאחים משום שאני חי על פי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ואלו שפרעו ושרפו אינם יודעים אהבה מהי – רק שנאה.

לכך יש להוסיף את ההשוואה הנלוזה בין המפגינים לפורעים. הניסיון לערוך סימטריה בין המחנות מבוסס על שקר. אין בסיס להשוואה בין מי שקורא למחיקת הכפר מעל פני האדמה לבין מי שחלמו ונלחמו על הארץ הזו והם מהלכים אחוזי חרדה למראה פרי עמלם ותוצר דם חבריהם יורד לטמיון. אם אכן תימשך המגמה הזו גם קרבנם של הלל, יגל ואלן לא יהיה ברוך.

אבל הדברים חמורים הרבה יותר. ביהודה ושומרון מתחוללת מלחמה. זו מלחמה שמוטלים אליה מיטב הכוחות של צה"ל. בתנאים קשים ביותר הם מצליחים למנוע פיגועים. אבל, לצידם או מאחורי גבם נימצאים הפורעים. בצד אלה שמנסים לכבות את הלהבות ולהרגיע את השטח מצויים רבים, מעודדים מקריאת מנהיגיהם "למחוק את הכפר", המנסים לעשות בדיוק את ההיפך – להבעיר את השטח, להגביר את השנאה ולמנוע כל ניסיון להגיע להבנה ולשיתוף פעולה, לפחות בתחום הביטחוני, עם הצד השני.

הציבור בישראל אינו מפנים את מלוא המשמעויות של המצב. נראה כי המלחמה המתנהלת בשטחים עוברת "מעל לראשם". גם חלקים רבים בין אלו המתנגדים לחקיקה החדשה אינם מעכלים די הצורך את חומרת המצב הביטחוני והתגברות האיומים מחוץ ומבית כאשר גם בני ברית, כמו ארצות הברית, מסתייגים מפעולותיה של הממשלה הנוכחית. קל וחומר שהאויבים מרחוק (איראן) ואלו מקרוב (חמאס וחיזבאללה) מחככים ידיים בהנאה למראה המחלוקות הפנימיות.

כאשר דם נשפך מחוץ לבית (באיו"ש) ודם נשפך בבית (אילון) – נותרות מילותיו של טשרניחובסקי אקטואליות יותר מתמיד.