מה שכחה ועדת אגרנט?
יובל שנים חלף מאז יצאה לדרכה ועדת החקירה הממלכתית בעניין מלחמת יום הכיפורים שגרמה לטלטלה רבתי בחברה הישראלית. עם ותק של 40 שנה בעולם המשפט, ובהמשך צלילה למעמקי חקר ההיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים, אני ניגש לבחון במבט ביקורתי ומזווית אישית את עבודת הוועדה תוך רצון להפנות זרקור לאותם נושאים שבהם היא לא דנה ולא חקרה. זאת, בלא קשר לעיסוק בכשל המודיעיני ובהיערכות הצבא למלחמה שפרצה בהפתעה.
צילום: PAUL GOLDMAN – נלקח מאתר לשכת העיתונות הממשלתית.
יום הכיפורים, שבת, 6 באוקטובר 1973 , השעה 09:30. הטלפון בבית הורי מצלצל. על הקו
קצין מפיקוד הצפון – מפקדי בשירות הסדיר. "תגיע למטה הפיקוד". לא היה זמן לשאול,
לברר, לשאוב פרטים. אך לפני חודשיים השתחררתי משירות סדיר. המדים והנעליים
הגבוהות נחו בקדמת הארון. שבועיים קודם לכן התקיים טקס קבלת פנים לסטודנטים
חדשים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. כאן פגשנו במי שלימים נהיה
מורה נערץ על רבים מאיתנו – פרופ' אמנון רובינשטיין. הייתי ערוך לתחילת הלימודים.
ואולם, בגלל המלחמה ההיא הגעתי לבסוף לבניין הלבנים האדומות בקמפוס שברמת אביב
רק בפברואר 1974.
אל"ם (במיל') ד"ר מרדכי מוטי גלוסקה הוא מוסמך למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובעל תואר
דוקטור מאוניברסיטת בן-גוריון בנושא "בין אגרנט לוינוגרד – סוגיות ביישום המלצות של ועדות
חקירה", בהנחיית פרופ' חנה יבלונקה. מרצה באקדמיה בנושאי השיח הביטחוני בישראל ומנהל
עסקים ומשפטים.
