ראי אדמה עד כמה היינו בזבזנים

בעת הזו, כאשר אנו קוברים את מתינו, מביטים בתמונות החטופים והשבויים, מלווים את משפחות הנעדרים ואת אלה שליד הפצועים, דלה לשוננו והיא מחפשת את המילים הנכונות והמתאימות. ניתן לתאר את מצבנו במילים רבות – הלם, זעם, כעס, עצב גדול, תסכול, תחושת אובדן ועוד ועוד.

"לא יהיה יותר קיבוץ בארי" כתב נחום ברנע "כמו בקישינב השיטה פרחה והשוחט שחט". אילו היה לנו זמן היינו מקבלים את ה"הזמנה למסיבת הבכי" (ארנון לפיד, פברואר 1974). אבל אין לנו זמן. אנו נקראים פעם נוספת למלחמה. אם יש בי תחושה כלשהי הרי שזו תחושה של עצב על עם ישראל ש"נירמל" את המלחמות וכאילו התרגל לכך שבכל עשור יש מלחמה ואינני מדבר רק על מבצעים שכמוהם כמלחמה. כשנולדתי בשנת 1951 אמר אבי, שסיים את חלקו במלחמת העצמאות, שאני לא אצטרך להילחם כי יהיה שלום. אז הוא עוד נלחם ב 1956, 1967 והתנדב ב – 1973 ואני נלחם מאז 1970 וכבר ראיתי חמש מלחמות והרבה מבצעים. אינני יכול לומר לנכדי בן השלוש שהוא לא יצטרך להתגייס. זה יהיה חוסר אחריות מצידי, שהרי כפי שכתבה רחל שפירא "כי מלחמתה כה ארוכה" ו"היא על חרבה תחיה".

אבל את תחושות הזעם והכעס צריך לכלוא בתוכנו. העת הזו, עם כל הקושי שבדבר, היא העת למחשבה צלולה ולהגיון בריא. העת לנקמת ילד קטן עוד תבוא ראש הממשלה. העת היא להציל את החיים ולמנוע אסונות נוספים. ומי שמחפש נקמה אינו חושב בהגיון ובאופן צלול.

אומר באופן הברור ביותר – אינני חושב שההנהגה הקיימת ובעיקר העומד בראשה כשרים לעמוד בראש המדינה בעת הזו ולהנהיג אותה. מרגע לרגע מתברר גודל הכישלון המדיני ועימו הכשל הצבאי. חמישה ימים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים ויתר לוי אשכול על תיק הביטחון לטובת משה דיין למרות שלא היה בכך כל צורך. אבל אחרי שעמד איתן מול אלופי המטכ"ל הוא הבין שהעם זקוק לכך. אצלו העם והמדינה היו מעל לכל. העובדה שבעת שחיילים ואזרחים נלחמים על חייהם ועל בתיהם מתנהל משא ומתן בין עורכי דין על תנאי ההקמה של ממשלת אחדות היא מבישה. מי שמופקד היום על המשרדים הממשלתיים אינו יודע מה תפקידו ומה עליו לעשות ולכן נשמעת זעקת המשפחות ואין קול ואין עונה.

אני יודע שאין מחליפים סוסים בעליה אבל אני יודע שמלחמה ארוכה עוד לפנינו וגם הדרג המדיני וגם הדרג הצבאי (כן! גם הרמטכ"ל וגם אלוף הפיקוד וגם ראש אמ"ן) זקוקים לטובי היועצים על ידם. זכרו מה קרה לפני 50 שנים ומי התייצב לעזור לדדו – חיים בר לב, אהרון יריב, אורי בן ארי. זו לא בושה להיעזר בבעלי הניסיון, זו חובה. גם רוה"מ חייב מישהו לצידו. לרגעים בתוך המשבר נראה שהוא לא קיים. ערב הקרב על בריטניה הקים צ'רצ'יל קבינט מלחמה מצומצם. היו בו גם חברי אופוזיציה. הממשלה המנופחת והבלתי כשרה אינה יכולה לנהל את המערכה. צו השעה הוא קבינט מצומצם של חמישה אנשים ובהם הרמטכ"לים והאלופים הבכירים והזמינים. זה צו השעה "כי באין חזון ייפרע עם". אבל נא להיזהר – לא הצטרפות לממשלה, לא קבלת תיקים, לא שום מהלך שיאפשר להטיל על המצטרפים אחריות כלשהי, פרט לכניסה מתחת לאלונקה לצורכי ביטחון ואך ורק ביטחון. שהרי המלחמה תהיה ארוכה וכואבת. היא תהיה מלחמה "כבדת דמים" ואז, גם אם ננצח בה, תפעל מכונת הרעל, כפי שהיא פועלת גם היום ללא ליאות,  כנגד המצטרפים הטריים, שהרי זיכרון הציבור הוא קצר ובעוד מספר שבועות יישכחו, אולי, אירועי ה – 7 באוקטובר ויהיה רק זיכרון טרי. רמטכ"לים ואלופים – ראו הוזהרתם.