סטודנט 1974 – מורה 2024
לאחרונה (יוני 2024) פנה אלי סטודנט, תלמיד שלי, וסיפר שסיים לאחרונה שירות מילואים של 120 ימים – ולאחרונה קיבל צו חדש לעוד 40 ימי מילואים. הוא אינו יכול להשתתף בשיעורים, ויש לו קושי בביצוע המטלות. כמובן שיקבל את מלא העזרה, יועבר לו כל החומר הרלבנטי ונסכם יחדיו כיצד ימלא את המטלות שהוא מחויב לבצע.
גם אני הייתי סטודנט במלחמה. הגעתי לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב בחודש ינואר 1974, אחרי 4 חודשי שירות ברמת הגולן. למדתי יחדיו שני סמסטרים, את סמסטר ב' עם הכיתה כולה ואת סמסטר א' עם חברי המגויסים.
בפקולטה למשפטים הונהג מהלך של "אמץ לוחם". סטודנטים וסטודנטיות אימצו כל אחד חייל שהיה מגויס, ודאגו לכך שיקבל את כל החומר החסר. זכרו שמחשבים לא היו, והחומרים כולם היו בכתב יד.
סטודנט אחד, רלי לשם (כיום ד"ר ישראל לשם מגדולי הליטיגטורים שלנו) התנדב לסכם את ההרצאות והוא עשה זאת באותיות קידוש לבנה, עם עט דיו מיוחד בעל ציפורן עבה במיוחד. המחברות האלה צולמו והופצו בין המגויסים, שנים רבות עשו סטודנטים שימוש ב-"מחברות רלי".
במאי 1974 חזרתי לשרות של כמעט שנה לצורך שיקום המערכת הלוגיסטית, לא הפסדתי שנת לימודים או חלק משנת הלימודים. הפקולטה שבראשה עמדו אז הפרופסורים אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן עמדה לצידנו (גם אם נעשה ניסיון להקשיח את תנאי המעבר משנה לשנה ניסיון שנתקל בשביתת סטודנטים). כולנו סיימנו יחד, כפי שהתחלנו. המלחמה לא עצרה אף אחד מאתנו.
אני מקווה שכך גם היום. כמורים, נעשה כל מאמץ להעביר למגויסים את מלוא החומרים בכתב ובהקלטות. לא אמור להיות תלמיד אחד שיאמר שהשירות הצבאי פגע בהתקדמותו האקדמית.
המורה שלנו לדיני חוזים, פרופ' זאב צלטנר, פרסם אז את ספרו "דיני החוזים של מדינת ישראל". את הספר הוא הקדיש לנו לתלמידיו : "לתלמידי אי שם, כשידם האחת מחזיקה במאזניים והשנייה בכלי הנשק, אך, שלא כאלת הצדק עיניהם פקוחות…"
יש פער של 50 שנים בין היותי תלמיד לבין היותי מורה. מה שלא השתנה הוא שהמלחמה עדיין איתנו וכפי שנאמר "כי מלחמתה כה ארוכה…" ו"היא על חרבה תחיה…"