הלכתי אל גיא ההריגה

ביום בו מלאו 450 ימים לתחילת התופת הלכתי אל גיא ההריגה בקיבוץ ניר עוז. דומה שמילותיו של ח.נ. ביאליק כאילו נכתבו היום ולא לפני 122 שנים אחרי הפוגרום בקישינב.
כמה שורות מהפואמה כאילו נכתבו אחרי ה – 7 באוקטובר:
וּמַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד אִמּוֹ הַמְדֻקָּרָה
כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן וּבְפִיו פִּטְמַת שָׁדָהּ הַקָּרָה;
וּמַעֲשֶׂה בְּיֶלֶד שֶׁנִּקְרַע וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ“אִמִּי!” –
וְהִנֵּה גַם עֵינָיו פֹּה שׁוֹאֲלוֹת חֶשְׁבּוֹן מֵעִמִּי.
יָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,
עוד לפני שאתה בא אל הבתים ההרוסים והמפוחמים, שבקדמתם דגל שחור המסמן כי מי מבעלי הבית אינו בין החיים עוד, או דגל צהוב המעיד כי כאן התגורר מי שעדיין חטוף בעזה, אתה ניצב מול תיבת הדואר של הקיבוץ. על התיבה פתקים שחורים של מי שלא יקבל עוד מכתבים, ופתקים אדומים של מי שעדיין חטוף בעזה.

ואז אתה מקשיב בדומיה, כאשר ברקע נשמעים קולות תותחי צה"ל היורים מכאן, מרחק נגיעה, לדבריה של רננה גומא, שבעלה נרצח והיא התאחדה עם שני ילדיה, בני ה-16 וה-12, שנחטפו והוחזרו.


כמעט כל אחד מאיתנו ידע את זוועות המלחמה. ראינו חללים ופינינו פצועים. ראינו את המשפחות השכולות באבלן ואת הפצועים בהתמודדותם עם הקטיעה ועם הלם הקרב. אולם שום דבר מכל אלה אינו מכין אותך למה שאתה רואה בניר עוז. אתה בא לבית של משפחה ששהתה בממ"ד 12 שעות. האב החזיק בידית ומנע מהמחבלים להיכנס, והאם חיבקה את שלושת ילדיה. 12 שעות עד שחולצו.
צעצועי הילדים, אלה שלא נלקחו על ידי הבוזזים, עדיין על הרצפה. אתה רואה את הבית של משפחת ביבס ותכולתו, כולל צעצועי הילדים, מוטלים בחצר. אתה רואה את הזוועה, ואין פלא שמי שמלווה אותך מדבר בלשון "שואה", וכיון שניצל, הוא מדבר על "אשמת הניצולים" – ביטוי שהיה שגור במקומותינו אחרי השואה.
גם מי שלא היה בעוטף ובניר-עוז יכול לראות שהיה כאן גן עדן אמיתי. בעת הזו ולנוכח המראות האלה אינך יכול לעסוק בענייני חולין ובשאלות שברומו של עולם –
מי יחזור ומי לא?
האם להשאיר את הבתים ההרוסים כאתר הנצחה?
האם אולי להקים ישוב חדש ולהותיר את זה זכר לאסון?
מה יהיה על הילדים הללו?
והאם בכלל אפשר לתפקד כשיש עוד חטופים בעזה?
אתה עולה לנקודת תצפית וגם ביום ערפילי אתה רואה את שכונותיה של חאן יונס ושומע את רעם התותחים ולא יכול שלא להזכר בדברי ההספד שנשא משה דיין על קברו של רועי רוטנברג, המא"ז של נחל עוז שנרצח:
− − דור התנחלות אנו,
ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית.
לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר
תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים.
אחרי ניר עוז לא יכולתי להמשיך עוד. את הביקור בנחל עוז ובנובה נותיר לפעם אחרת.
עזבנו כשהשמש בגבנו ועמה דברי המשורר:
"השמש זרחה, השטה פרחה והשוחט שחט".