תמונת המלחמה

כאשר עם שלם, על כל שבטיו, ליווה את שירי, אריאל וכפיר ביבס למקום מנוחתם האחרונה, נצרבה בתודעה הלאומית תמונת המלחמה הזו, מלחמה ארורה שאין די לה.

לכל מלחמה התמונה שלה. מלחמת העולם השנייה צוירה בדמות אותם חיילים אמריקאים המניפים את הדגל באי איבו ג'ימה. מלחמת העצמאות שלנו צוינה בתמונה של אברהם (ברן) אדן המניף את דגל הדיו באום רשרש היא אילת. ממלחמת ששת הימים אנו זוכרים את הצנחן יצחק יפעת המסיר את הקסדה אל מול הכותל המערבי ואת יוסי בן חנן המשתכשך במימי תעלת סואץ. מלחמת יום הכיפורים תיזכר בשל תמונת הדגל המונף על פסגת החרמון.

מלחמת "חרבות ברזל" תיזכר בשל התמונה של שירי המגוננת על ילדיה ומבט מבוהל נשקף מעיניה.

אין במלחמה הזו תמונה אחרת ובוודאי לא תמונת ניצחון כי ניצחון לא היה פה. המבט של שירי וילדיה מבטא את ההלם והתדהמה שאחזו בעם כולו שעה שחלקים ממדינת ישראל נכבשו על ידי האויב, 1850 נרצחו, 846 חיילים נפלו בקרבות וכ – 25,000 פצועים התווספו למשפחת הנפגעים. 255 נחטפו לעזה וחלקם נמצאים בשבי גם לאחר 511 ימי לחימה. יש מי שיטענו כי אסון מעין זה לא פקד את העם היהודי מאז שואת יהודי אירופה. אין טעם ואין צורך להתווכח עם הטיעון הזה. איש איש ומחשבותיו.

אין זו הפעם הראשונה שאני ניצב אל מול ארונות עטופים בדגל המדינה. ליוויתי מרחוק את יצחק רבין בדרגו האחרונה ועמדתי עם בני בן ה – 11 שעות ארוכות בתור הארוך מול משכן הכנסת כדי לעבור על הארון. הייתי בן 14 כשאבי לקח אותי לכיכר מוגרבי בתל אביב כדי לעבור על ארונו של זאב ז'בוטינסקי שעצמותיו הועלו לארץ על ידי ממשלה עברית, כפי שביקש. הייתי קצין לוגיסטיקה שליווה את תהליך הבאתם לקבורה של חללי מלחמת יום הכיפורים שהועברו ממקום קבורתם הארעית לקבורת קבע.

ברגעים כאלה, כשאתה מלווה לקבורה משפחה, אם וילדים, אתה מתקשה למצוא מילים מתאימות. את תחושת הזעם האופפת אותך ביטא חיים נחמן ביאליק במילים "נקמת ילד יהודי לא ברא השטן" ואת מסע ההלוויה כולו ביטא חיים גורי במילותיו "הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה והמוות נשקף מעינינו".

כשלעצמי אני חוזר תמיד למילותיו של שאול טשרניחובסקי:

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

במלחמה הארורה הזו טמנו ברגבי עפרנו פרחי פרחים. אותם ילדים וילדות שנרצחו בצד הוריהם באותה שבת שבה הפכה "שמחת תורה" לשחיטה נוראה. אנחנו נזכור ממנה את התמונה של שירי וילדיה ובפינו רק שאלה אחת – עד מתי נטמון באדמתנו את פרחי הפרחים הללו?